מרכז לימודי בוהם

 

 

 

 המרכז הישראלי ללימודי בוהם

 
Default  |  English  |  



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


תרגום כתבים של בוהם

טיוטות תרגום פרקים מתוך
 
Wholeness and the Implicate Order - "כוליות והסדר המוכל"

תודה לכל מי שעזר בתרגום; תודה מיוחדת לקיקי אלפנט.  
הכנם מוזמנים להציע תיקונים לתרגום.

מבוא 

בספר זה קובצו מאמרים אחדים שמייצגים התפתחויות שחלו בעשרים השנים האחרונות בחשיבה שלי.  עיון במבוא עשוי לסייע לקורא בהיכרות ראשונית עם הסוגיות העיקריות שהספר עוסק בהן והקשר ביניהן. 
   הייתי אומר שהעניין המרכזי שלי בעבודתי המדעית והפילוסופית הוא בהבנת טבע המציאות בכלל והתודעה בפרט כמכלול קוהרנטי שלעולם אינו נח ונשלם אלא שהוא תהליך אינסופי של תנועה והתגלות. במבט לאחור אני רואה שעוד בילדותי הוקסמתי מהחידה או ליתר דיוק מהמסתורין של טבע התנועה. כשחושבים על דבר כלשהו, נראה שהוא נתפס כסטטי או כסדרות של דימויים סטטיים. אך כאשר מתנסים בתנועה ממשית חווים תהליך זרימה רצוף. אפשר לדמות את היחס בין סדרת דימויים סטטיים במחשבה וזרימה רצופה בחוויה ליחס בין סדרת תמונות דוממות ותנועה ממשית של מכונית נוסעת. ביסודה, שאלה זו עלתה כמובן במובן הפילוסופי כבר לפני יותר מ-2000 שנים בפרדוקסים של זנון; אך עד היום אי אפשר לומר שנמצא לה פתרון מספק/נחרץ [resolution].  
   בעקבות זאת עולה שאלה נוספת על היחסים בין חשיבה לבין מציאות. כפי שתשומת לב זהירה מראה, מחשבה עצמה היא תהליך ממשי של תנועה. כלומר, אפשר להרגיש תחושת זרימה ב'זרם התודעה' שדומה לתחושת זרימה בתנועת חומר בכלל. האם לא יתכן שלכן מחשבה עצמה היא חלק מהמציאות כשלם [as a whole]? אבל אז, מה הכוונה שחלק אחד מהמציאות 'יודע' את החלק האחר, ובאיזו מידה זה אפשרי? האם תוכן המחשבה נותן לנו רק 'תצלומי בזק' מופשטים [abstract] ומפושטים [simplified] של המציאות? או שמא הוא מסוגל ללכת מעבר לזה ולאחוז [grasp] בדרך כלשהי במהות [the very essence] של התנועה החיה שאנו חווים בהתנסות ממשית?  
  באופן ברור, התבוננות מעמיקה [reflecting on and pondering] בטבע התנועה, הן במחשבה והן באובייקט שחושבים עליו, מובילה לשאלת הכוליות [wholeness] או המכלול [totality]. הרעיון שלפחות עקרונית/תיאורטית ]in principle] החושב (ה"אגו") נפרד לחלוטין מהמציאות עליה הוא חושב, ואינו תלוי בה, מושרש כמובן היטב בכל מסורת התרבות שלנו ( רעיון זה התקבל כמעט לחלוטין במערב . במזרח אמנם נוטים להתכחש לו מילולית ופילוסופית, אך בו בזמן הוא מחלחל לרוב תחומי החיים והעשייה היום-יומית כמו במערב). התנסות כללית מהסוג שתואר לעיל, לצד ידע מדעי מודרני רב העוסק בטבעו ובתפקודו של המוח כמקום מושבה של המחשבה, מלמדים בבירור שהפרדה עקבית [consistently] כזו לא יכולה להתקיים. זה מעמיד בפנינו אתגר קשה ביותר: איך נחשוב באופן קוהרנטי על ממשות אחת זורמת ורצופה של הקיום כשלם [as a whole]  המכיל הן את המחשבה (התודעה) והן את המציאות שאנו חווים כחיצונית לנו?  
   זה כמובן מוביל אותנו לבחון את כל תמונת העולם [world view] שלנו הכוללת את המושגינו הכלליים שלנו בנוגע לטבע המציאות לצד אלה העוסקים בסדר הכללי של היקום, כלומר, קוסמולוגיה. כדי להתמודד עם האתגר שלפנינו נדרש שבמושגינו על קוסמולוגיה ועל הטבע הכללי של המציאות יהיה מקום להתייחסות עקבית לתודעה, וכך גם בכיוון ההפוך; נדרש שבמושגינו על התודעה יהיה מקום להבין מה הכוונה שתוכנה הוא 'מציאות כשלם' ['['reality as a whole. שתי סדרות המושגים יחד צריכות להיות כאלה שיאפשרו הבנה איך תודעה ומציאות מתייחסות זו לזו.  
   כמובן ששאלות אלה עצומות וסביר מאד שהן לעולם לא תיפתרנה במלואן ושלמותן. למרות זאת, תמיד נראה לי חשוב שתתקיים חקירה מתמשכת בהצעות המכוונות להתמודד עם האתגר שהצבענו עליו כאן. הנטייה המקובלת במדע המודרני מתנגדת כמובן ליוזמה כזו בהיותה מכוונת תחת זאת בעיקר לחיזויים תיאורטיים קונקרטיים מפורטים יחסית, שמציגים לפחות שמץ של הבטחה ליישום מעשי בסופו של עיניין. לכן, נראה שדרוש קצת הסבר מדוע ברצוני לצאת באופן כה נחרץ נגד הזרם הכללי המקובל כיום. 
xi
    
מלבד הרגשתי ששאלות אלה הן כה מהותיות יסודיות ועמוקות, ברצוני להסב בקשר לזה את תשומת הלב לבעיה כללית של פיצול בתודעה האנושית. בעיה זו נדונה בפרק 1. מוצע שם שהבחנות בין בני אדם (לפי גזע, לאום, משפחה, מקצוע וכו') הרווחות בעולם, הן אחד מגורמי היסוד שמונעים מהאנושות בימינו לפעול יחד לטובת הכלל אפילו על מנת לשרוד. הבחנות אלה מעוגנות בסוג חשיבה שמתייחסת לדברים כנפרדים זה מזה בטבעם, לא מוחברים, ו'שבורים' לחלקיקי יסוד קטנים עוד יותר. כל חלק נחשב לבלתי תלוי וביסוד וקיים לעצמו.
    באורח בלתי נמנע, כשאדם חושב על עצמו בדרך זו, הוא ייטה להגן על צורכי ה'אגו' שלו מול אלה של האחרים, ואם יזדהה עם קבוצת אנשים מסוג מסוים, הוא יגן על קבוצה זו בדרך דומה; הוא כלל לא יוכל לחשוב ברצינות על האנושות כמציאות בסיסית שדרישותיה קודמות. גם אם ינסה להתחשב בצרכי אנשים, האנושות תראה בעיניו נפרדת מהטבע וכו'. ברצוני להציע שדרך החשיבה הכללית של האדם על המכלול, כלומר בתמונת העולם הכללית שלו, היא חיונית עבור סדר כללי של הרוח/התבונה [mind] האנושית עצמה. אם האדם חושב על המכלול כמכונן מחלקים נפרדים בלתי תלויים, זו תהיה הדרך שבה מוחו ייטה לפעול. אך אם הוא יוכל לכלול כל דבר באופן קוהרנטי והרמוני במכלול שלם בלתי נחלק שאינו שבור והוא ללא גבול (שהרי כל גבול הוא הפרדה או שבירה), אזי רוחו [mind] תנוע בדרך דומה ומכאן תזרום פעולה מסודרת במכלול.           כמובן, כפי שציינתי קודם, תמונת העולם הכללית שלנו אינה הגורם היחיד החשוב בהקשר זה. למעשה חייבים לשים לב לגורמים רבים אחרים כגון רגשות, פעולות פיזיות, יחסים בין בני אדם, צורות ארגון חברתי וכו'. אבל אולי מפני שאין לנו היום תמונת עולם קוהרנטית, יש נטייה רווחת מאד להתעלם כמעט לחלוטין מהחשיבות הפסיכולוגית והחברתית של שאלות כאלה. ההצעה שלי היא שתמונת עולם הולמת [proper] מתאימה לזמנה, היא, באופן כללי אחד הגורמים הבסיסים והמהותיים להרמוניה ביחיד ובחברה גם יחד.  
   פרק 1 מראה שהמדע עצמו זקוק לתמונת עולם חדשה שאינה מפוצלת, במובן שהגישה הנוכחית של ניתוח העולם לחלקי קיום בלתי תלויים לא עובדת היטב בפיסיקה המודרנית. מתברר שהן בתיאוריית היחסות והן בתיאוריית הקוונטים, מושגים המחייבים כוליות בלתי נחלקת של היקום, יספקו דרך הרבה יותר מסודרת להתייחסות לטבעה הכללי של המציאות.

xii
   בפרק 2 אנו נכנסים לתפקיד השפה/הלשון ביצירת פיצול במחשבה. מצויין שם שהמבנה הלשוני בשפות המודרניות; סובייקט-פועל-אובייקט, רומז שכל פעולה צומחת בסובייקט נפרד, ופועלת על אובייקט נפרד, או חוזרת לסובייקט עצמו. מבנה מקובל זה מוביל לתפקוד שמפצל את מכלול החוויה הקיומית ליחידות נפרדות שנחשבות קבועות במהותן וסטטיות בטבען. לכן, אנו בודקים אם ניתן להתנסות בצורות שפה חדשות שבהן התפקיד הבסיסי יוענק יותר לפועל מאשר לשם העצם. צורות שפה כאלה יכילו בתוכנן סדרות של פעולות זורמות המתמזגות זו בזו ללא קטיעות וללא הפרדות חדות. כלומר, הן בצורתה והן בתוכנה, השפה תהיה בהרמוניה עם התנועה הזורמת הבלתי שבורה של הקיום בכלל. מה שמוצע כאן אינו שפה חדשה כזו, אלא אופן חדש של שימוש בשפה הקיימת, האופן הזורםthe rheomode ] ] . אנו מפתחים צורה זו יותר כניסוי בשפה שיעודו העיקרי לאפשר התבוננות בתפקוד המקֵֵטע של השפה הרגילה, מאשר לספק צורת דיבור חדשה לתקשורת פרקטית. 

   פרק 3 עוסק באותן שאלות בהקשר שונה. הוא פותח בשאלה איך אפשר להתייחס למציאות כאל מערך צורות בתנועה או בתהליך אוניברסלי שמונח ביסודה, ובהמשך, שואל איך אפשר להתייחס באותו אופן גם לידע שלנו. כלומר, יכולה להיפתח דרך לתמונת עולם שבה מציאות ותודעה לא יהיו מנותקות זו מזו. אפשרות זו נדונה באריכות ואנו מגיעים לרעיון שתמונת העולם הכללית שלנו היא עצמה תנועה כוללת של מחשבה, שעליה להיות ברת קיימא במובן שמכלול הפעולות הזורמות ממנה יהיו באופן כללי בהרמוניה, הן לעצמן והן ביחס למכלול הקיום. הרמוניה כזו נראית אפשרית רק אם תמונת העולם עצמה נוטלת חלק בתהליך אינסופי של פיתוח, התפתחות וגילוי [unfoldment], שמתאים כחלק מהתהליך האוניברסלי שהוא הקרקע  לכל קיום.

   שלושת הפרקים הבאים יותר טכניים ומתמטיים. עם זאת, חלקים ניכרים בהם אמורים להיות מובנים גם לקורא שאינו מיומן טכנית משום שהחלקים הטכניים אינם לגמרי הכרחיים להבנה כללית של הדברים, למרות שהם עשויים להוסיף תוכן משמעותי לקוראים שיכולים לעקוב אחריהם.

  פרק 4 עוסק במשתנים חבויים [hidden variables] בתיאוריית הקוונטים. תיאוריית הקוונטים היא כיום הדרך הבסיסית ביותר הקיימת בפיסיקה להבנת החוקים היסודיים והאוניברסליים שמתייחסים לחומר ולתנועתו. ככזו, יש להתייחס אליה ברצינות בכל ניסיון לפתח תמונת עולם כוללת. 
xiii ,
תאוריית הקוונטים כפי שהיא מכוננת [constituted] היום, מעמידה בפנינו אתגר גדול מאד אם נרצה בכלל להתמודד עימו, משום שאין בתיאוריה זו כל המשגה עקבית בשאלה מה עשויה להיות המציאות המונחת בבסיס האוניברסלי של מבנה החומר והרכבו. כלומר, אם אנו מנסים להשתמש בתמונת העולם המקובלת, המבוססת על רעיון של חלקיקים, מגלים ש'חלקיקים' (כגון אלקטרונים) יכולים להופיע גם כגלים, הם יכולים לנוע ב'קפיצות' ואין כלל חוקים שמתייחסים באופן ספציפי לתנועות הממשיות של חלקיקים יחידים; אפשר רק לבצע חיזויים סטטיסטיים על מקבצים גדולים של חלקיקים כאלה. מצד שני, אם נחיל תמונת עולם שלפיה היקום נתפס כשדה רצוף, נגלה ששדה כזה חייב להיות גם בלתי רצוף, כמו כן דמוי חלקיק, ושהתנהגותו הממשית לא מוגדרת כפי שנדרש בגישה החלקיקית ליחסים ככלל.  
   נראה ברור אם כן שאנו עומדים מול שבר יסודי עמוק ובלבול מתודולוגי מתמשך אם אנו מנסים לחשוב מה יכולה להיות המציאות שמטופלת בידי חוקי הפיסיקה שלנו. פיסייקאים בימינו נוטים להתעלם משאלה זו באמצם את הגישה שיש חשיבות מעטה אם בכלל, להשקפותינו הכוללות על טבע המציאות. בתיאוריה פיסיקלית מובא בחשבון רק מה שאפשר לפתח באמצעות משוואות מתמטיות המאפשרות חיזוי ושליטה בהתנהגות מקבצים סטטיסטיים גדולים של חלקיקים. יעוד זה נתפס כך לא רק בשל תועלת טכנית פרקטית; ההנחה שחיזוי ושליטה מסוג זה הם כל העניין בידע האנושי הפכה במידה רבה להנחה המוקדמת ברוב העבודה בפיסיקה המודרנית.  

  הנחה מוקדמת מסוג זה תואמת למעשה לרוח הכללית בדורנו. אבל ההצעה העיקרית שלי בספר זה היא שאיננו יכולים להיפטר [ [dispenseבפשטות מתמונת עולם כוללת. אם ננסה לעשות זאת, נגלה שאנו נשארים עם תמונות עולם כלשהן שעשויות להקרות לידינו (שבאופן כללי אינן מספקות). לאמיתו של דבר, מגלים שפיסיקאים לא יכולים למעשה להיות מעורבים רק בחישובים מכווני חיזוי ושליטה: הם אכן מגלים שהכרחי להשתמש בדימויים שמבוססים על מושגים כלליים כלשהם שעוסקים בטבע המציאות, כגון 'החלקיקים שהם אבני הבניין של היקום'; אבל דימויים אלה מבולבלים מאד כעת (לדוגמה, חלקיקים אלה נעים באופן לא רצוף והם גם גלים). בקיצור, אנו כאן עומדים מול דוגמה כמה חזק ועמוק הוא הצורך בסוג כלשהו של מציאות בחשיבה שלנו, אפילו אם הוא מבולבל מקוטע.  
xiv
   
ההצעה שלי היא, שבכל שלב, הסדר הנכון של פעולת השכל [[mind מצריך אחיזה כוללת במה שידוע באופן כללי, לא רק במונחים פורמאליים לוגיים מתמטיים, אלא גם באינטואיציה, דמיון, רגשות, פואטיקה של השפה וכו'. (אפשר אולי לומר שזה מה שמעורב בהרמוניה בין 'החלק הימני' ו'החלק השמאלי' של המוח). דרך כוללת כזו של חשיבה אינה רק מקור פורה לרעיונות תאורטיים חדשים: היא נחוצה באופן כללי לתפקוד של התבונה [mind] האנושית בדרך הרמונית, שעשויה לתרום לקיום חברה מתוקנת ויציבה. עם זאת, כפי שצוין בפרקים הקודמים, זה מצריך זרימה מתמשכת והתפתחות של המושגים הכללים שלנו על המציאות.
    פרק 4 עוסק איפה בתחילת תהליך פיתוח תמונה קוהרנטית בשאלה איזה סוג מציאות עשויה להיות הבסיס לחיזויים המתמטיים הנכונים המושגים בתאוריית הקוונטים. מאמצים כאלה התקבלו בדרך כלל בקרב קהילת הפיסיקאים בתמיהה בשל ההרגשה הרווחת שאם אמורה להיות תמונת עולם כללית כלשהי על טבע המציאות, עליה להיות 'מקובלת' ו'סופית'. אבל, מלכתחילה גישתי הייתה שהמושגים שלנו העוסקים בקוסמולוגיה ובטבע הכללי של המציאות נתונים בתהליך מתמיד של התפתחות, ואולי יש להתחיל ברעיונות שיש בהם רק מעט שיפור בהשוואה למה שהתאפשר קודם ולהמשיך משם לרעיונות טובים יותר. פרק 4 מציג את הבעיות האמיתיות והחמורות שעומדות מול כל ניסיון להציע המשגה עקבית של 'מציאות קוונטית-מכאנית', ומתווה באופן ראשוני גישה מסוימת לפתרון בעיות אלה במונחי משתנים חבויים.  

   בפרק 5 נבחנת גישה שונה לטיפול באותן בעיות. זו חקירה של מושגי הסדר הבסיסים שלנו. אין ספק שבסופו של דבר לא ניתן להגדיר באופן מלא סדר משום שהוא ממלא כל מה שהוא אנחנו והעשייה שלנו (צחוק, מחשבה, הרגשה, תחושה, פעולה פיזית, אמנויות, פעילות פרקטית וכו'). עם זאת, מאות שנים הסדר הבסיסי בפיסיקה היה סדר הרשת הקרטזיאנית של קווים ישרים (שהורחבה מעט בתיאוריית היחסות לרשת של קווים עקומים). למרות שבמהלך הזמן הזה חלה התפתחות עצומה בפיסיקה עם הופעת מאפיינים רבים חדשים לחלוטין בהשוואה לקודמים, הסדר הבסיסי נותר ביסודו ללא שינוי.
xv 
    הסדר הקרטזיאני מתאים לניתוח העולם לחלקי קיום נפרדים (לדוגמה, חלקיקים, או אלמנטים של שדה). עם זאת, נתבונן באופן כולל ומעמיק יותר בטבעו של סדר, ונגלה,שהסדר הקרטזיאני מוביל לסתירות חמורות ובלבול, הן בתאוריית היחסות והן בתאוריה הקוונטית. זאת, משום שמצב העניינים בפועל לפי שתי תאוריות אלה הוא יותר של כוליות בלתי שבורה של היקום מאשר ניתוח לחלקים בלתי תלויים. למרות זאת, שתי התיאוריות האלה שונות באופן קיצוני בפרטי מושגי הסדר שלהן; בתאוריית היחסות התנועה רצופה [continuous], הסיבתיות קבועה  [causally determind] ומוגדרת היטב [well defined], ואילו במכניקת הקוונטים התנועה לא רצופה, הסיבתיות לא קבועה, ולא מוגדרת היטב. כל אחת מהתאוריות מחוייבת למערכת מושגים משלה של צורות קיום נפרדות, וסטטיות ביסודן (תאוריית היחסות מחוייבת למושגים של אירועים נפרדים הניתנים לקישור באמצעות איתות, ומכניקת הקוונטים מחוייבת למצב קוונטי מוגדר-היטב). רואים אפוא שדרושה תיאוריה מסוג חדש שתתיר את המחוייבויות הבסיסיות האלה, ותשפר [recover] לפחות מקצת המאפיינים היסודיים של התאוריות הקודמות, כצורות מופשטות שנגזרות ממציאות עמוקה יותר שבה גוברת/שולטת [prevails] כוליות בלתי שבורה.  
 
   בפרק 6 מתקדמים לעבר התחלת פיתוח קונקרטי יותר של מושג סדר חדש, שעשוי להתאים ליקום של כוליות בלתי שבורה. סדר זה הוא סדר מוכל [implicate] או כרוך [enfolded]. בסדר המוכל/הכרוך מרחב וזמן אינם עוד הגורמים הדומיננטיים המגדירים יחסי תלות או אי-תלות בין אלמנטים שונים. בסדר זה מתאפשר סוג קשר בסיסי שונה לחלוטין בין אלמנטים, שממנו מושגי מרחב וזמן הרגילים שלנו יחד עם אותן ישויות חלקיקיות חומריות נפרדות, מופשטים כצורות נגזרות מסדר עמוק יותר. למעשה, מושגים רגילים אלה [מרחב, זמן, חלקיקים] מופיעים במה שמכונה סדר מפורש [explicate] או נפרש [ unfolded]שהוא צורה מובחנת מיוחדת המוכלת במכלול הכללי של כל הסדרים המוכלים.
    הסדר המוכל מוצג בפרק 6 בדרך כללית, ובנספח הוא נדון באופן מתמטי. עם זאת, הפרק השביעי והאחרון מכיל הצגה [[presentation מפותחת יותר (אף שאינה טכנית) של הסדר המוכל לצד יחסו להכרה [consciousness]. זה מוביל להתוויית קווים אחדים שלפיהם ניתן אולי לעמוד מול [[meet האתגר הדחוף [[urgent לפתח קוסמולוגיה ומערך מושגים כלליים העוסקים בטבע המציאות שמתאימים לימינו.  
 
   לסיום, אני מקווה שדרך הצגת החומר במאמרים אלה תסייע להעביר לקורא כיצד למעשה הנושא עצמו נפרשׂ [[unfolded, כך שצורת הספר, כפי שהיא, תשמש דוגמה לכוונה בתוכנו.  

 
פרק 1  פיצול וכוליות [[Fragmentation and Wholeness
 
1
שם הפרק 'פיצול וכוליות'. חשוב להתייחס לסוגיה זו במיוחד בימינו, משום שהפיצול רווח היום מאד, לא רק בחברה אלא גם ביחיד; זה מוביל לסוג בלבול כללי של הדעת, שיוצר שורה אינסופית של בעיות, והפרעות כה חמורות לבהירות התפיסה שלנו, עד שנמנעת מאיתנו היכולת לפתור את רובן.  
  כך אמנות, מדע, טכנולוגיה והעשייה האנושית באופן כללי, חולקו להתמחויות, כל אחת נחשבת לנפרדת ביסודה מהאחרות. אי שביעות רצון ממצב עניינים זה הביאה את בני האדם להתקין בנוסף נושאים בינתחומיים בכוונה לאחד התמחויות אלה, אך בסופו של דבר נושאים חדשים אלה תרמו בעיקר להוספת יחידות נפרדות. כך ההחברה כמכלול התפתחה בדרך כזו שהיא שבורה לאומות נפרדות ודתות שונות, קבוצות פוליטיות, כלכליות, גזעיות, וכו'. בהתאם, סביבתו הטבעית של האדם נתפסת כאסופת חלקי קיום נפרדים שנועדו לניצול בידי קבוצות שונות של אנשים. בדומה, כל אדם פוצל למספר רב של מחלקות נפרדות ומנוגדות, לפי מאווייו, מטרותיו, שאיפותיו, נאמנויותיו, מאפייניו הפסיכולוגיים השונים וכו', במידה כזו שבאופן כללי נעשה מקובל שמידה של הפרעה נפשית היא בלתי נמנעת, בעוד רבים, החורגים מגבולות הפיצול "הנורמליים", מסווגים כפרנואידים, סכיזואידים, פסיכוטיים, וכו'.  
  הרעיון שלכל החלקים האלה יש קיום נפרד, הוא ללא ספק אשליה, ואשליה זו אינה יכולה לעשות דבר מלבד להוביל לבילבול ולקונפליקטים אינסופיים. לאמיתו של דבר, הניסיון [attempt] לחיות בהתאם לרעיון שהחלקים באמת נפרדים, הוא ביסודו מה שהוביל לשורה הולכת וגדלה של משברים חמורים שמאיימים עלינו היום. כך, כפי שידוע היום היטב, דרך חיים זו הביאה לזיהום והרס האיזון בטבע, צפיפות יתר, אי-סדר פוליטי וכלכלי ברחבי העולם, ובאופן כללי ליצירת סביבה לא בריאה פיסית ומנטלית לרוב בני האדם שנאלצים לחיות בה. באופן אינדיוודואלי התפתחה תחושה רווחת של חוסר אונים וייאוש מול מה שנראה כמסה אדירה של כוחות חברתיים נבדלים גמרי [disparate], החורגים משליטה ואפילו מהבנה [comprehansion] של בני אדם הלכודים בה.  
2
   למעשה, תמיד חיוני ומתאים לאדם, במחשבתו, לחלק דברים ולהפריד ביניהם במידה מסויימת, כך שיוכל לצמצם את בעיותיו לפרופורציות ברות ניהול; אין ספק שאם היינו מנסים לעסוק בעבודתנו הטכנית פרקטית בכל המציאות בבת אחת, היינו טובעים. כלומר, במובנים מסוימים, יצירת נושאי לימוד ספציפיים וחלוקת העשייה היו צעד חשוב קדימה. אפילו קודם, ההבנה הראשונה של האדם שהוא לא זהה לטבע הייתה צעד מכריע, משום שהיא איפשרה לאדם סוג של אוטונומיה במחשבתו שהתירה לו ללכת מעבר למגבלות הנתונות מיידית של הטבע, תחילה בדמיונו, ובסופו של דבר, בעבודתו הפרקטית.  
   למרות זאת, סוג זה של יכולת האדם להפריד את עצמו מסביבתו, לחלק, להקצות, ולהפריד דברים, הובילה בסופו של דבר לטווח רחב של תוצאות שליליות והרסניות משום שהאדם איבד את המודעות למעשהו והרחיב כך את תהליך ההפרדה מעבר לגבולות שבהם הוא עובד באופן מתאים. תהליך החלוקה במהותו הוא דרך חשיבה על דברים, שהיא נוחה ושימושית בעיקר בתחום פעילויות טכניות ופונקציונאליות פרקטיות (לדוגמא, חלוקת קרקע לגידולים שונים). אבל, כשדרך חשיבה זו מיושמת באופן רחב יותר על מושג האדם על עצמו ועל כל העולם בו הוא חי (כגון בתמונת העולם-העצמית שלו), הוא חדל לראות בתוצאות של ההפרדות משהו בעיקר שימושי או שנעד לנוחות בלבד, ומתחיל לראות ולחוות את עצמו ואת עולמו כאילו הוא מכונן מחלקים שבאופן ממשי קיימים בנפרד. בהיותו מונחה על ידי תמונת עולם-עצמית (self-world view) מפוצלת, האדם פועל בדרך כזו שהוא מנסה לפרק ולפצל את עצמו ואת העולם כך שהכול ייראה מתאים לדרך מחשבתו.  בדרך זו משיג האדם הוכחה לכאורה לנכונות תמונת העולם-העצמית המפוצלת שלו, למרות שהוא מתעלם כמובן מהעובדה שהוא עצמו, בפעולתו על פי צורת חשיבתו, הביא לפיצול שכעת נראה לו בעל קיום אוטונומי בלתי תלוי ברצונו ומאווייו. 
3  
 אנשים היו מודעים עוד מימי קדם למצב זה של קיום אוטונומי מפוצל לכאורה, ולעיתים קרובות השליכו [projected] מיתוסים של 'עידן זהב' קדום יותר לפני הפיצול בין אדם לטבע ובין אדם לאדם. למעשה תמיד האדם חיפש כוליות - מנטלית, פיסית, חברתית, אישית.  
ראוי לשים לב לכך שהמילה האנגלית  'health' [בריאות], מבוססת על המילה האנגלוסקסית  'hale' שפרושה שלם [whole]: כלומר, להיות בריא זה להיות שלם [whole], שהיא, אני סבור, שקולה פחות או יותר למלה 'shalem' ['שלם'] בעברית. בדומה, המלה האנגלית 'holy' [קדוש] מבוססת על אותו שורש של המלה 'whole' ['שלם']. כל זה מצביע על כך שתמיד האדם חש שכוליות [ [wholenessאו אחדות [integrity] זה צורך הכרחי כדי להפוך את החיים לראויים לחיותם. ועדיין, במהלך הדורות הוא חי באופן כללי בפיצול.
בטוח שהשאלה למה כל זה קורה מחייבת תשומת לב רבה ושיקול דעת רציני.
  תשומת הלב בפרק זה תתמקד בתפקיד החמקמק אך הקריטי של צורות החשיבה הכלליות שלנו שמזינות את הפיצול ומביסות את הכמיהה העמוקה ביותר שלנו לכוליות או אחדות. על מנת להעניק לדיון תוכן קונקרטי, נדבר במידה מסוימת במונחים מהמחקר המדעי הנוכחי, שהוא שדה מוכר לי יחסית (אם כי נזכור כמובן את המשמעות הכללית של הסוגיות הנדונות).    
מה שיודגש, תחילה במחקר המדעי ובהמשך בהקשר כללי יותר, שהפיצול ממשיך להיגרם על ידי הרגל כמעט אוניברסאלי לתפוס את תוכן המחשבה שלנו כ'תיאור העולם כפי שהוא'. או אפשר לומר שבהרגל זה המחשבה שלנו נראית כהתאמה ישירה למציאות אובייקטיבית.  מאחר והמחשבה שלנו חדורה בהבחנות והבדלות, הרגל כזה מוביל אותנו לראות בהן הפרדות ממשיות, כך שהעולם נראה ונחווה כשבור לחלקים באופן ממשי.  
   היחסים בין מחשבה לבין המציאות שעליה מחשבה זו, הם למעשה הרבה יותר מורכבים מיחסי התאמה בלבד. לדוגמה, במחקר המדעי חלק ניכר של החשיבה הוא במונחים של  'תיאוריות'. המלה'theory'  נגזרת מהמילה היוונית 'theoria' שהשורש שלה זהה לשורש המילה theatre'' ['תיאטרון'] ומשמעותה 'לראות' [[to view או 'להציג' [[to make spectacle. לכן, אפשר לומר שתיאוריה היא בראש ובראשונה צורת התבוננות/תובנה [insight], כלומר, דרך הסתכלות בעולם, ולא צורה של  ידיעה [knowledge] איך העולם הוא.
   
  לדוגמה, בעת העתיקה הייתה לאנשים תיאוריה שהחומר השמימי שונה באופן יסודי מהחומר הארצי, לכן טבעי שאובייקטים ארציים יפלו, בעוד שאובייקטים שמימיים, כגון הירח, יישארו למעלה בשמים. למרות זאת, בבוא העידן המודרני החלו מדענים לפתח נקודת מבט שלפיה אין בהכרח שוני יסודי בין החומר הארצי לבין החומר השמימי. משתמע מכך כמובן שעל גופים שמימיים, כגון הירח, ליפול. אבל, חלף זמן רב עד שבני אדם שמו לב להשתמעות הזו. ואז, בהבזק פתאומי של הארה [insight] ניוטון ראה שכמו שהתפוח נופל, כך גם הירח, וכך למעשה גם כל העצמים. כך הוא הובל לתיאוריית הכבידה האוניברסאלית לפיה כל האובייקטים נראו כנופלים לעבר מרכזים שונים (לדוגמה, כדור הארץ, השמש, הפלנטות וכו'). ראיה זו כוננה דרך חדשה להתבוננות [looking] בשמים שלפיה תנועות כוכבי הלכת לא נראו עוד דרך הרעיון העתיק של שוני יסודי בין חומר ארצי לחומר שמימי. אלא התייחסו לתנועות האלה במונחים של שיעורי [rates] הנפילה של כל חומר שמימי וארצי לעבר מרכזים שונים, וכאשר נראה שמשהו לא ניתן להיחשב [be accounted] בדרך זו, חיפשו ולעיתים קרובות גילו פלנטות חדשות, אף כאלה שטרם נראו, שלעברן נפלו גופים שמימיים (מה שמדגים את הרלבנטיות של דרך הסתכלות זו).  
 במשך מאות שנים אחדות צורת התובנה הניוטונית עבדה היטב, אך בסופו של דבר (בדומה לתובנות היווניות העתיקות שקדמו לה), כשהיא הורחבה לתחומים חדשים, היא הובילה לתוצאות לא ברורות. בתחומים חדשים אלה פותחו צורות תובנה חדשות (תיאוריית היחסות ותיאוריית הקוונטים). אלה נתנו תמונת עולם שונה מאד מזו של ניוטון (למרות שזו האחרונה נמצאה עדיין תקפה כמובן בתחום מוגבל). אם היינו מניחים שתיאוריות נותנות ידע אמיתי תואם ל'מציאות כפי שהיא', היה עלינו להסיק שהתיאוריה הניוטונית הייתה אמת עד סביבות שנת 1900, ואחריה הפכה לפתע לשקר בעוד תיאוריות היחסות והקוונטים הפכו לפתע להיות האמת. מסקנה אבסורדית כזו לא עולה אם אנו אומרים שכל התיאוריות הן תובנות, שהן לא אמת או שקר, אלא שהן בהירות בתחומים מסוימים, ואינן בהירות כאשר הן מורחבות מעבר לתחומים אלה. הכוונה, עם זאת, שאיננו משווים היפוטזות עם תאוריות.  כפי שהשורש היווני של המילה מתווה, היפותזה היא הנחה, כלומר, רעיון 'שהונח מתחת' להסבר שלנו כבסיס זמני שיש לבחון את אמיתותו או שקריותו באופן ניסויי. עם זאת, כפי שידוע היום היטב אין אפשרות להוכחה ניסויית סופית [conclusive]  לאמיתות או שקריות של היפותזה כללית המכוונת לכסות את כל המציאות. אלא מוצאים (לדוגמה, כמו במקרה של האפיציקלים הפתולמיים או בכישלון המושגים של ניוטון רק לפני התגלות תיאוריות היחסות והקוונטים) שתיאוריות ישנות נעשות פחות ופחות בהירות כשמנסים להשתמש בהן להשגת תובנה בתחומים חדשים. באופן כללי, תשומת לב זהירה לדרך שבה תהליך זה מתרחש, היא איפה המפתח העיקרי לקראת תיאוריות חדשות המכוננות צורות תובנה נוספות חדשות.  
5
   לכן, במקום להניח שבנקודת זמן מסוימת תיאוריות ישנות הופכות לשקריות, אנו אומרים רק שבאופן מתמשך מפתח האדם צורות תובנה חדשות, שהן בהירות עד נקודה מסוימת, וממנה הן נוטות לאי בהירות. כמובן, בפעילות זו אין כמובן שום סיבה [reason] להניח שיש או שתהיה צורה סופית של תובנה סופית (תואמת אמת מוחלטת) או אפילו סידרה יציבה של קירובים לזה. מטבע הדברים עדיף לצפות להתפתחות אינסופית של צורות תובנה חדשות (שיטמיעו בתוכן מאפייני מפתח מסוימים של הצורות הישנות כפישוטים [[simplifications, בדרך שעושה תיאורית היחסות עם התיאוריה הניוטונית). הכוונה, כפי שצוין קודם, שעלינו לראות בתיאוריות שלנו בראש ובראשונה דרכי התבוננות בעולם כמכלול (כלומר, תמונות עולם) ולא  'ידע מוחלט ואמיתי על איך הדברים הם' (או התקרבות יציבה לזה).  
   כשאנו מתבוננים בעולם באמצעות התובנות התיאורטיות שלנו, הידע העובדתי שאנו משיגים יגובש ויעוצב ללא ספק על ידי התיאוריות שלנו. לדוגמה, בעת העתיקה העובדה של תנועות כוכבי הלכת תוארה במושגי הרעיון הפתולמאי של אפיציקלים (מעגלים מורכבים על גבי מעגלים). בתקופת ניוטון עובדה זו תוארה במונחי מסלולי כוכבי לכת מוגדרים במדויק שמנותחים על ידי שעורי נפילת גופים למרכזים שונים. אחר כך הופיעה עובדה כפי שנראתה יחסותית לפי מושגי מרחב וזמן של איינשטיין. מאוחר יותר, סוג עובדה שונה מאד יוחדה במונחי תיאוריית הקוונטים (שבאופן כללי מציעה עובדה סטטיסטית בלבד). בימינו מתוארת בביולוגיה עובדה במונחי תיאוריית האבולוציה בעוד שקודם לכן היא תוארה במונחי מינים קבועים של בעלי חיים.  
 באופן כללי יותר, בתפיסה ופעולה נתונים, התובנות התיאורטיות שלנו מספקות את המקור העיקרי לארגון הידע העובדתי שלנו. למעשה כל ההתנסות שלנו מעוצבת בדרך זו. כפי שצוין ככל הנראה לראשונה על ידי קאנט, כל חוויה מאורגנת בהתאם לקטגוריות החשיבה שלנו, כלומר, לפי דרכי החשיבה שלנו על מרחב, זמן, חומר, ממשות, סיבתיות, מקריות, הכרח, אוניברסאליות, ייחודיות וכו'. אפשר לומר שקטגוריות אלה הן צורות כלליות של תובנה או דרכי הסתכלות בכל דבר, כך שבמובן מסוים הן סוג של תיאוריה (רמה זו של תיאוריה חייבת הייתה להתפתח כמובן מוקדם מאד באבולוציה של האדם).   
6   
בהירות מחשבה ותפיסה דורשת מאיתנו להיות מודעים באופן כללי לדרך שבה ההתנסות שלנו מעוצבת באמצעות תובנה (בהירה או מבולבלת) שמזינה תיאוריות גלויות או סמויות בדרכי החשיבה הכלליות שלנו. לתכלית זו יועיל יותר להדגיש שחוויה וידיעה הם תהליך אחד מאשר לחשוב שהידע שלנו הוא אודות סוג של חוויה נפרדת. אנחנו יכולים להתייחס לתהליך אחד זה כ 'ידע-חוויה' [[experience-knowledge (המקף מצביע על כך שאלה הם שני היבטים בלתי נפרדים של תנועה שלמה אחת).
כעת, אם איננו מודעים לכך שהתיאוריות שלנו הן צורות תובנה משתנות-תמיד המעצבות ומקנות צורה לחוויה באופן כללי, ראייתנו תהיה מוגבלת. אפשר להציג זאת כך: התנסות עם הטבע דומה מאד להתנסות עם בני-אדם.  אם אדם ניגש לאדם אחר עם 'תיאוריה' קבועה עליו כ'אויב' שיש להתגונן מפניו, הוא יגיב באופן דומה, וכך 'התיאוריה' תאושר לכאורה בהתנסות. באופן דומה, הטבע יגיב בהתאם לתיאוריה שבאמצעותה ניגשים אליו. כך בעבר אנשים חשבו שמגפות הן בלתי-נמנעות, ומחשבה זו תרמה לזה שהם יתנהגו בדרך שהפיצה את התנאים האחראים להתפשטותן. עם צורות התובנה המדעיות המודרניות, התנהגות האדם היא כזו שהוא חדל לקיים אורח חיים לא-היגייני האחראי להתפשטות מגיפות, וכך הן אינן עוד בלתי-נמנעות.  
מה שמונע מתובנות תיאורטיות ללכת מעבר למגבלות קיימות, להשתנות, ולפגוש עובדות חדשות, זו בדיוק [just] האמונה שתיאוריות מקנות ידע אמיתי על המציאות (מה שאומר כמובן שהן לעולם לא צריכות להשתנות). למרות שדרך החשיבה המודרנית שלנו השתנתה במידה ניכרת כמבון יחסית לזו העתיקה, לשתיהן מאפיין מפתח משותף; שתיהן באופן כללי מוגבלות בראייתן 'blinkered']] על ידי הרעיון שתיאוריות מקנות ידע אמיתי על 'המציאות כפי שהיא'. כך, שתיהן הובלו לבלבל את הצורות והעיצובים המוסקים באמצעות תובנה תיאורטית בתפיסותינו, עם מציאות בלתי-תלויה במחשבתנו ובדרך ההתבוננות שלנו. לבלבול הזה משמעות מרחיקת לכת משום שהוא מוביל אותנו לגשת לטבע לחברה ולאדם היחיד במונחים פחות או יותר קבועים ובצורות חשיבה מוגבלות, וכך, למעשה, להמשיך לאשר את מגבלות צורות החשיבה האלה בהתנסות. 
 7
סוג זה של אישור אינסופי של מגבלות אופני החשיבה שלנו משמעותי במיוחד בקשר לפיצול, משום שכפי שצוין קודם, לכל צורת תובנה תיאורטית הבחנות ושונויות יסודיות משלה (לדוגמה, בעת העתיקה הבחנה יסודית הייתה בין חומר שמימי לבין חומר ארצי, בעוד שבתיאוריה הניוטונית היה חיוני להבחין במרכזים שאליהם נופל כל חומר). אם נתייחס להבחנות ולשונויות אלה כאל דרכי הסתכלות, כאל הנחיות לתפיסה, זה לא יאמר שהן מצביעות על [denote] ישויות או חלקי קיום נפרדים.  
מצד שני, אם נתייחס לתיאוריות שלנו כאל 'תיאורים ישירים של המציאות כפי שהיא', בהכרח נתייחס לאותם הבדלים והבחנות כאל הפרדות, שפרושן קיום נפרד של מגוון מונחי היסוד המופיעים בתיאוריה. לכן נובל לאשליה שבאופן ממשי העולם מכונן מפרגמנטים נפרדים, וכפי שצוין קודם זה יגרום לנו לפעול בדרך כזאת שאכן נייצר למעשה את אותו פיצול המוכל בהתייחסות שלנו לתיאוריה.   
חשוב להדגיש קצת נקודה זו. לדוגמה, אנשים עשויים לומר,: "פיצול בערים, דתות, מערכות פוליטיות, עימותים בצורת מלחמות, אלימות כללית, רצח אחים וכו', זו המציאות. כוליות זה רק אידיאל שלעברו אולי עלינו לשאוף". אבל זה לא מה שנאמר כאן.  אלא, מה שיש לומר הוא שכוליות זה מה שאמיתי ופיצול הוא התגובה של השלם הזה לפעולת האדם המונחה בידי תפיסה מטעה שמעוצבת על ידי חשיבה מפוצלת. במילים אחרות, בדיוק משום שהמציאות היא כולית, אותו אדם עם גישתו המפוצלת ייענה בהתאמה בהכרח בתגובה מפוצלת. כך מה שנדרש הוא שהאדם ישים לב להרגל של חשיבתו המפצלת, יהיה מודע לה וכך יביא לקיצה. הגישה של האדם למציאות עשויה להיות אז כולית, וכך גם התגובה תהיה כולית.  
עם זאת, על מנת שזה יקרה חיוני שהאדם יהיה מודע לפעילות המחשבה שלו  ככזו, כלומר, כצורת תובנה, כדרך הסתכלות, ולא  כ'העתק אמיתי של המציאות כפי שהיא'.  
ברור שעשויים להיות לנו אינספור סוגים שונים של תובנות. איננו קוראים כאן לאינטגרציה של המחשבה או לאיזו אחדות כפויה משום שכל נקודת מבט כפויה כזו תהיה בעצמה רק עוד פרגמנט. אלא, יש להתייחס לכל מגוון דרכי החשיבה שלנו כאל דרכים שונות להתבוננות במציאות האחת, כל דרך בתחום מסוים שבו היא בהירה ומספקת. לאמיתו של דבר, אפשר להשוות תיאוריה למבט ספציפי על אובייקט מסוים. כל מבט נותן רק מופע של היבט מסוים באובייקט. האובייקט כולו אינו מתקבל משום נקודת ראיה אחת אלא הוא נתפס במשתמע [implicitly] בלבד כאותה מציאות יחידה שנראית בכל המבטים האלה. כשנבין באופן עמוק שגם התיאוריות שלנו עובדות בדרך זו, לא ניפול להרגל של ראיית המציאות ופעילות כלפיה כאילו הייתה מכוננת מפרגמנטים שמתקיימים בנפרד בהתאם לדרך שבה היא מופיעה במחשבה ובדמיון שלנו כשאנו מתייחסים לתיאוריות שלנו כאל 'תיאורים ישירים של המציאות כפי שהיא'. 
8          
   מעבר למודעות כללית לתפקיד של תיאוריות כפי שצוין לעיל, נחוצה תשומת לב מיוחדת לאותן תיאוריות שתורמות לביטוי [[expression של תמונות העולם-העצמיות הכוללות שלנו. משום, שבמידה רבה, במשתמע או במפורש, המושגים הכללים שלנו על טבע המציאות והיחסים בין המחשבה שלנו לבין המציאות, מעוצבים בתמונות עולם אלה. במובן זה התיאוריות הכלליות של הפיסיקה משחקות תפקיד חשוב משום שהן נחשבות לתיאוריות שעוסקות בטבע האוניברסאלי של החומר שממנו הכול מכונן, ובזמן ומרחב כמונחים בהם מתוארת כל תנועה חומרית.  
    נתייחס לדוגמה לתיאוריה האטומית שהוצעה לראשונה על ידי דמוקריטוס לפני יותר מ-2000 שנים. ביסודה תיאוריה זו מובילה אותנו להסתכל על העולם כמכונן מאטומים הנעים בריק. הצורות המשתנות תמיד ותכונות אובייקטים בקנה מידה גדול נראים כעת כתוצאות של סידורים משתנים של אטומים נעים. ודאי, במובנים מסוימים, מבט זה [this view] היה אופן הבנה חשוב של כוליות, משום שהוא איפשר לאדם להבין את המגוון העצום של העולם כולו במונחים של תנועות מערך רכיבים בסיסי אחד בריק יחיד שממלא [permeate] את כל הקיום. אבל עם התפתחותה, הפכה התיאוריה האטומית בסופו של דבר להיות התמיכה העיקרית בגישה המפצלת את המציאות. זאת, משום שחדלה להיחשב כתובנה, כדרך הסתכלות, ובמקום זה בני האדם התייחסו לרעיון שכל המציאות אינה מורכבת למעשה מדבר מלבד 'אבני בנין אטומיות' שכולן עובדות באופן מכני פחות או יותר יחד, כאמת מוחלטת.  
    כמובן, התייחסות לכל תיאוריה פיסיקלית כאמת מוחלטת תיטה בהכרח לקבע את צורות החשיבה הכלליות בפיסיקה ותתרום בכך לפיצול. מעבר לכך, התוכן המיוחד של התיאוריה האטומית היה כזה שבאופן מיוחד הוביל לפיצול, משום שמוכל בו שכל עולם הטבע, ובכלל זה האדם על מוחו, מערכת עצביו, תבונתו וכו', יכולים בעקרון להיות מובנים לחלוטין במונחי מבנים ותפקודים של צירופי אטומים בעלי קיום נפרד. העובדה שבניסויים ובהתנסות כללית של בני אדם מבט אטומי זה אושר, נלקחה אז כמובן כהוכחה לנכונותו ולמעשה לאמיתותו האוניברסאלית של רעיון זה. לכן כמעט כל המשקל של המדע הונח מאחורי הגישה המפצלת למציאות. 
 9
חשוב לציין שהאישור הניסויי (כפי שקורה בדרך כלל במקרים כאלה) לנקודת המבט האטומית מוגבל. למעשה בתחומים שכוסו על ידי תיאוריות היחסות והקוונטים רעיון האטומיזם מוביל לשאלות מביכות, שמורות על הצורך בצורות תובנה חדשות, השונות מהאטומיזם כשם שזו האחרונה שונה מתיאוריות שקדמו לה.   
   כך מראה תיאוריית הקוונטים שיש משמעות מעטה לניסיון לעקוב אחר חלקיק אטומי ולתארו בפרוט מדויק (הרחבה בנקודה זו מוצגת בפרק 5). לרעיון של מסלול אטומי יש תחום שמוש מוגבל בלבד. בתיאור מפורט יותר נראה שהאטום מתנהג במובנים רבים באותה מידה כגל וכחלקיק. במקרה הטוב ביותר אפשר אולי להתייחס אליו כאל ענן שהגדרתו חלשה וצורתו הספציפית מותנית בסביבה כולה, כולל מכשיר הצפייה. כלומר, לא ניתן עוד לקיים את ההפרדה בין הצופה לנצפה (הפרדה שמשתמעת בגישה האטומית הרואה בכל אחד מהם צירוף אטומים נפרד). במידה רבה שניהם, הצופה והנצפה, הם היבטים חודרים ומתמזגים זה בזה של מציאות שלמה אחת בלתי ניתנת לחלוקה ולניתוח.  
    תיאוריית היחסות מובילה אותנו במספר מובני יסוד לדרך הסתכלות בעולם שהיא דומה לעיל (ראו פירוט נקודה זו בפרק 5). מהעובדה שמנקודת המבט של איינשטיין אין אפשרות לאיתות מהיר ממהירות האור נובע שהמושג של גוף קשיח [rigid body] קורס.  אך מושג זה חיוני בתיאוריה האטומית הקלאסית משום שבתיאוריה זו על הרכיבים היסודיים של העולם להיות אובייקטים קטנים בלתי ניתנים לחלוקה, והדבר אפשרי רק אם כל חלק באובייקט כזה קשור באופן קשיח [[rigidly לכל יתר חלקיו. מה שנדרש בתיאוריה יחסותית הוא לוותר על כל הרעיון שהעולם מכונן מאובייקטים בסיסיים או "אבני בנין", ולהתבונן בעולם במונחי זרימה אוניברסאלית של אירועים ותהליכים. לכן, כפי שמותווה ב- A  ו-B  באיור 1.1, במקום לחשוב על חלקיק, יש לחשוב על 'שפופרת עולם' ['['World tube.
10
 
 
איור 1.1   
 
   שפופרת עולם זו מייצגת תהליך מורכב אינסופי של מבנה בתנועה והתפתחות שממורכז באזור המצוין בגבולות השפופרת. עם זאת, אפילו מחוץ לשפופרת יש לכל 'חלקיק' שדה שמתפשט [extend] במרחב ומתמזג עם שדות של חלקיקים אחרים.  
דימוי חי יותר לדבר שהכוונה כאן איליו מתאפשר על ידי התייחסות לצורות גל כמו מבני מערבולת בזרם/נחל שוטף [[flowing stream. כפי שמוצג באיור 1.2, שתי מערבולות, תואמות לדגמים יציבים של זרימה של נוזל, ממורכזות פחות או יותר ב- A ו-B. ברור, יש להתייחס לשתי המערבולות כאל הפשטות שנעשו כדי להעמידן לתפיסה שלנו באמצעות דרך המחשבה שלנו. למעשה, שני דגמי הזרימה המופשטים כמובן מתמזגים ומתאחדים בתנועה שלמה אחת של הזרם השוטף. אין כל הפרדה חדה ביניהם ואין לראותם כישויות בלתי תלויות או קיימות בנפרד.   
 
 
  איור 1.2
 
 
תיאוריית היחסות קוראת לדרך הסתכלות כזו בחלקיקים האטומיים המכוננים את כל החומר, כולל כמובן בני האדם על מוחם, מערכות העצבים שלהם ומכשירי הצפייה בהם הם משתמשים במעבדותיהם. כך, כשניגשים לשאלה בדרכים שונות, תיאוריית היחסות ותיאוריית הקוונטים מסכימות שבשתיהן מוכל הצורך להביט על העולם כשלם בלתי נחלק [[undivided whole שבו כל חלקי היקום, כולל הצופה ומכשיריו מתמזגים ומתאחדים במכלול [totality] אחד. במכלול זה, צורת התובנה האטומיסטית היא פישוט והפשטה, התקפה בקונטקסט מסוים מוגבל בלבד.  
11
נראה שהדרך הטובה ביותר לכנות צורת תובנה חדשה זו תהיה  'כוליות בלתי נחלקת בתנועה זורמת' ['Undivided Wholeness in Flowing Movement]. מבט זה מצביע על כך שזרימה קודמת במובן מסוים ל'דברים' שניתן לראותם כנוצרים [form] ונבלעים [[dissolve בזרימה זו. אפשר אולי להמחיש את הכוונה כאן בהתייחס ל'זרם התודעה'. זרםflux] ] זה של מודעות [[awareness אינו ניתן להגדרה במדויק ועדיין אין ספק שהוא קודם לצורות ברות הגדרה של רעיונות ומחשבות, שניתן לראותן כנוצרות ונבלעות בזרם, בדומה לאדוות, גלים ומערבולות בנחל זורם [flowing stream]. כפי שקורה בדגמי תנועה כאלה בנחל, מחשבות אחדות נשנות ומתמידות פחות או יותר ביציבות, בעוד אחרות ארעיות/חולפות/נשכחות [evanescent].
ההצעה לצורה כללית של תובנה חדשה, היא, שכל חומר הוא בעל טבע כזה: כלומר, יש זרימה אוניברסאלית שלא ניתנת להגדרה מפורשת [explicitly] אלא לידיעה משתמעת [implicitly] בלבד על פי המותווה בצורות והעיצובים הניתנים להגדרה מפורשת, מקצתם יציבים ומקצתם לא יציבים שניתן להפשיטם מהזרימה האוניברסאלית. בזרם זה חומר ורוח אינם קיומים נפרדים. אלא, הם היבטים שונים של תנועה כולית אחת בלתי נחלקת. בדרך זו, אנו יכולים להתבונן בכל היבטי הקיום כלא נפרדים זה מזה, וכך אנו יכולים לשים קץ לפיצול המוכל בהתייחסות הנוכחית לנקודת המבט האטומית, שמובילה אותנו להפריד כל דבר מכל דבר לאורך כל הדרך [Thoroughgoing way] . עם זאת, עדיין נוכל להבין שאספקט של אטומיזם מספק צורת תובנה נכונה ותקפה; כלומר, למרות הכוליות הבלתי-נחלקת בתנועה זורמת, יש למגוון הדגמים שניתן להפשיט ממנה מידה מסוימת של אוטונומיה ויציבות יחסית שאכן מסופקת על ידי החוק האוניברסאלי של התנועה הזורמת. עם זאת, כעת אנו מודעים באופן ברור וחד למגבלות של אותה אוטונומיה ויציבות.     
   כלומר, בקונטקסטים ספציפיים אנחנו יכולים לאמץ מגוון צורות תובנה אחרות שמאפשרות לפשט דברים מסוימים, ולטפל בהם באופן זמני ולמטרות מוגבלות מסוימות כאילו היו אוטונומיים ויציבים וגם אולי כבעלי קיום נפרד. עדיין אנחנו לא צריכים ליפול למלכודת של ראיית עצמנו והעולם כולו בדרך זו. כלומר, המחשבה שלנו לא צריכה עוד להוביל לאשליה שהמציאות היא למעשה בעלת טבע מפוצל, ולפעולות מפוצלות תואמות שצומחות מתפיסה מעורפלת על ידי אשליה כזו.   
12  
נקודת המבט שנידונה לעיל דומה במובני יסוד מסוימים לזו שאחזו בה אחדים מהיוונים הקדומים. אפשר להציג דמיון זה בהתייחס להמשגה של אריסטו את הסיבתיות. אריסטו הבחין בארבעה סוגי סיבות [[causes:
חומרית [[material
מפעילה/מורה/מאפשרת [efficient]
צורנית [formal]
תכליתית [final]
להבנת הבחנה זו אפשר להיעזר בדוגמה של משהו חי, כגון, עץ או חיה [animal]. הסיבה החומרית היא רק החומר שבו כל שאר הסיבות פועלות ושממנו הדבר מכונן. כך, במקרה של צמח הסיבה החומרית היא אדמה, אויר, מים ואור השמש, המכוננים את הקיום החומרי של הצמח. הסיבה המפעילה/המאפשרת היא פעולה כלשהי, חיצונית לדבר הנדון, שמאפשרת לכל התהליך לצאת לדרך. למשל, במקרה של עץ, שתילת הזרע יכולה להיחשב כסיבה המפעילה.  
יש בהקשר הנוכחי חשיבות מכרעת להבנת הכוונה בסיבה צורנית. למרבה הצער המשמעות המודרנית הנלווית למילה 'צורני/פורמאלי' נוטה להתייחס לצורה חיצונית שאינה חשובה כל כך (לדוגמה, כמו ב'לבוש פורמאלי' או 'פורמאלי בלבד'). אבל בפילוסופיה היוונית העתיקה הכוונה במילה צורה (form) הייתה בראש ובראשונה לפעילות פנימית יוצרת צורה  [an inner forming activity]  שהיא הסיבה לצמיחת דברים, להתפתחותם, ולשונות מגוון צורותיהם היסודיות. לדוגמה, במקרה של עץ אלון, הכוונה במונח 'סיבה צורנית' היא לכל התנועה הפנימית של נוזל הלשד [[sap, צמיחת התא, חיתוך/עיצוב [[articulation הענפים, העלים וכו', המאפיינת סוג זה של עץ והשונה מזו המתרחשת בסוגי עצים אחרים. בשפה יותר מודרנית עדיף לתאר זאת כסיבה יוצרת (צורה) [formative cause] כדי להדגיש שמה שמעורב הוא לא רק צורה שנכפית מבחוץ, אלא יותר  תנועה פנימית מסודרת ומובנית שהיא מהותית למה שהדברים הם.  
לכל סיבה יוצרת כזו אמורה להיות תכלית [end] או תוצר [product] לפחות מרומז. כלומר, אי אפשר להתייחס לתנועה הפנימית מהבלוט שמצמיחה עץ האלון, בלי להתייחס בו זמנית לעץ האלון שייווצר מתנועה זו. כך סיבה יוצרת מכילה תמיד סיבה תכליתית
13  
אנו מכירים כמובן את הסיבה התכליתית גם כתכנית [design] המוחזקת במודע בהכרה באמצעות מחשבה (רעיון זה הורחב לאלוהים שיוחסה לו בריאת העולם בהתאם לתכנית גדולה). אבל תכנית היא רק מקרה פרטי של סיבה תכליתית. לדוגמה, לעיתים קרובות אנשים מתכוונים במחשבותיהם למטרות מסוימות אבל מה שעולה באופן ממשי מפעולותיהם, שונה באופן כללי ממה שהיה בתכניתם, משהו שהיה עם זאת חבוי [implicite] בעשייה, למרות שלא נתפס במודע אצל אלה שנטלו בה חלק.
  בראייה העתיקה הרעיון של סיבה יוצרת [formative]  נחשב ביסודו לזהה בטבעו בהתייחס לרוח [mind], לחיים, וליקום כשלם [[as a whole. למעשה אריסטו החשיב את היקום לאורגניזם אחד שכל חלק בו צומח ומתפתח ביחסו לשלם, ולכל חלק בו יש תפקיד ומקום מתאימים. אפשר להבין סוג זה של רעיון בהתייחס לרוח [mind] במונחים מודרניים יותר אם נפנה את תשומת לבנו לזרם התודעה. כפי שצוין קודם, ממבט ראשון אפשר להבחין במספר דגמי חשיבה בזרם זה. דגמים אלה עוקבים זה אחר זה באופן מכני יחסית באמצעות אסוציאציות שנקבעות בידי הרגל והתניה. שינויים אסוציאטיביים כאלה הם ללא ספק חיצוניים למבנה הפנימי של המחשבות הנדונות, כך שהם פועלים כמו סדרת סיבות מפעילות [efficient causes]. אבל ראיית ההסבר [reason] לדבר מה אינה פעילות מכאנית מסוג זה: לשם כך נדרשת מודעות לכל היבט כמוטמע במכלול אחד שכל חלקיו קשורים פנימית זה בזה (לדוגמה, כפי שאברי הגוף הם). בנקודה זו יש להדגיש שבמהותה פעולת התבונה [reason] היא סוג של תפיסה דרך ההכרה, הדומה במובנים מסוימים לתפיסה של אמן והיא לא רק חזרה אסוציאטיבית של סיבות ידועות כבר. בתפיסה זו עשויים להתבלבל מריבוי גורמים, דברים שלא מתאימים יחד, עד שלפתע יש הבזק של הבנה, ואז רואים איך כל הגורמים האלה משויכים זה לזה כהיבטים של מכלול אחד (לדוגמה, תחשבו על התובנה של ניוטון על המשיכה האוניברסאלית). פעולות כאלה של התפיסה לא ניתנות לניתוח ולתיאור מפורטים באופן הולם. אלא יש לראות פעולות כאלה כהיבטים של הפעילות היוצרת [forming activity] של הרוח [[mind. מבנה ספציפי של תפיסות [concepts] הוא אם כן התוצרproduct]] של פעילות זו, ותוצרים אלה הם מה שמקושר על ידי סדרות של סיבות מפעילות [efficient causes] הפועלות בחשיבה אסוציאטיבית רגילה - וכפי שצוין קודם, במבט זה, רואים את הפעילות היוצרת כראשונית בטבע כשם שהיא ברוח, כך שגם צורות התוצרים בטבע הן מה שמקושר על ידי סיבות מפעילות [efficient causes] .   
14  
הרעיון של סיבה יוצרת ללא ספק רלבנטי למבט של כוליות בלתי-נחלקת בתנועה זורמת, שנראה כמוכל בהתפתחויות מודרניות בפיסיקה, בעיקר בתיאוריית היחסות ובתיאוריית הקוונטים. כלומר, כפי שצוין יש להבין כל מבנה יציב ואוטונומי יחסית (לדוגמה, חלקיק אטומי), לא כישות בלתי תלויה בעלת קיום קבוע אלא כתוצר [[product שעוצב [formed] בתנועה זורמת כוללת ובסופו של דבר יתמוסס/יבלע [dissolve] חזרה/שוב לתוך התנועה הזו. כיצד הוא מעצבforms] ] ומקיים את עצמו, מותנה אפוא במקומו ותפקידו במכלול. כך אנו רואים שהתפתחויות מסוימות בפיסיקה המודרנית מכילות סוג של התבוננות/תובנה [insight] בטבע, שבהתייחס למושגים של סיבה יוצרת ותכליתית, דומה ביסודה לדרכי ההסתכלות שרווחו בתקופות קדומות יותר.  
  למרות זאת, ברוב העשייה היום בפיסיקה לא מייחסים חשיבות ראשונה במעלה לרעיונות של סיבה יוצרת ותכליתית. אלא, חוק נתפס עדיין בדרך כלל כמערכת מוגדרת-לעצמה של סיבות מפעילות הפועלות במערך יסודי של מרכיבים חומריים של העולם (לדוגמה, חלקיקים אלמנטריים הכפופים לכוחות הפועלים ביניהם). לא מתייחסים למרכיבים אלה כאל רכיבים שנוצרו בתהליך כולל, וכך הם כלל לא נחשבים למשהו שדומה לאברים אורגנים שהותאמו למקומם ולתפקידם במכלול (כלומר, לתכליות שאותן ישרתו במכלול זה). אלא נוטים להתייחס אליהם כאל אלמנטים מכניים בעלי טבע קבוע שקיימים בנפרד.  
  לכן המגמה המקובלת בפיסיקה המודרנית מתנגדת מאד לכל ראייה המעניקה קדימות/עליונות [primacy] לפעילות יוצרת בכוליות בלתי-מחולקת של תנועה זורמת. לאמיתו של דבר, קיימת נטייה להמעיט בערכם של אותם היבטים בתיאוריית היחסות ובתיאוריית הקוונטים שאכן מציעים את הצורך בנקודת מבט כזו, ולמעשה רוב הפיסיקאים בקושי שמים לב אליהם, משום שהם נתפסים על ידם במידה רבה כמאפיינים של חישובים מתמטיים ולא כסימנים/התוויות [indications] לטבעם האמיתי של הדברים. גם כאשר זה מגיע לשפה לא פורמלית ולצורת חשיבה בפיסיקה שמעוררת את הדמיון ומגרה את החושים בשאלה מה יסודי [[substantial,  רוב הפיסיקאים עדיין חושבים ומדברים, בשכנוע מלא של אמת, במונחים של הרעיון האטומיסטי המסורתי, שהיקום בנוי מחלקיקים אלמנטריים שהם 'אבני הבניין הבסיסיות' מהן נוצר הכל. במדעים אחרים, לדוגמה, בביולוגיה, משוכנעים בכך עוד יותר, משום שבקרב העוסקים בתחומים אלה יש מודעות מעטה לאופי המהפכני של ההתפתחות בפיסיקה המודרנית. לדוגמה, ביולוגים מולקולאריים מאמינים שבאופן כללי מכלול החיים והרוח/הכרה [[mind ניתנים בסופו של דבר להבנה במושגים פחות או יותר מכאניים, באמצעות הרחבה כלשהי של המחקר שנעשה על המבנה והתפקוד של מולקולות DNA.  
מגמה דומה כבר החלה לשלוט בפסיכולוגיה. כך אנחנו מגיעים לתוצאה מוזרה מאד שדווקא בלימודי החיים והרוח, שהם בדיוק השדות שבהם סיבה יוצרת הפועלת בתנועה זורמת בלתי-מחולקת ובלתי-שבורה נחווית וניצפת באופן הבולט ביותר, שוררת כעת האמונה החזקה ביותר בגישה האטומיסטית המפצלת למציאות.
15
כמובן, הנטייה הרווחת במדע לחשוב ולתפוס perceive]] דברים במושגי תמונת עולם עצמית מפוצלת, היא חלק מתנועה רחבה יותר שהתפתחה במהלך השנים וחדרה בימינו כמעט לכל החברה האנושית: אבל, דרך חשיבה והסתכלות זו במחקר המדעי נוטה בתורה [in turn] לאכוף שוב בעוצמה רבה את הגישה הכללית המפצלת, משום שהיא נותנת לבני האדם תמונה של העולם כולו כאילו אינו מורכב אלא מצירוף של 'אבני בנין אטומיות' שקיימות בנפרד, ומספקת עדות ניסויית שממנה מוסקת המסקנה שנקודת מבט זו הכרחית ובלתי נמנעת. בדרך זו, אנשים מובלים להרגיש שפיצול אינו אלא ביטוי 'לדרך שבה הדברים כפי שהם באמת' וכל דבר אחר אינו אפשרי. כך יש נטיה/הערכות [disposition] מעטה מאד לחפש אחר עדות מנוגדת [contrary]. לאמיתו של דבר, כפי שצוין קודם אפילו כאשר מופיעה עדות כזאת כמו בפיסיקה המודרנית, הנטייה הכללית היא למזער את חשיבותה או אפילו להתעלם ממנה לחלוטין. למעשה אפשר להרחיק לכת יותר ולומר שבמצב הנוכחי של החברה, ובדרך הנוכחית הכללית של הוראת המדעים שהיא ביטוי manifestation]] למצב זה של החברה, סוג של דעה קדומה שתומכת בתמונת עולם-עצמי מפוצלת מטופחת [fostered] ומועברת הלאה (במידה מסוימת באופן גלוי ובמודע, אך לרוב באופן סמוי ולא מודע).  
  עם זאת, כפי שצוין, בטווח הארוך בני אדם שמונחים בידי תמונת עולם-עצמי מפוצלת כזו אינם יכולים לעשות דבר מלבד לנסות לשבור בפעולותיהם את עצמם ואת העולם לחתיכות [[pieces בהתאם לדרך החשיבה הכללית שלהם. מאחר והפיצול הוא בראש ובראשונה ניסיון להרחיב את הניתוח של העולם לחלקים נפרדים מעבר לתחום שהדבר מתאים, למעשה זה ניסיון לחלק מה שבאמת הוא בלתי נחלק. בצעד הבא ניסיון כזה יוביל אותנו לנסות גם לאחד מה שלא באמת בר-איחוד [unitable]. אפשר לראות זאת באופן ברור במיוחד בהקשר של קבוצות של אנשים בחברה (קבוצות פוליטיות, כלכליות, דתיות וכדומה). עצם יצירת קבוצות כאלה נוטה ליצור תחושה [[sense של חלוקה והפרדה של חברי הקבוצה משאר העולם, אבל משום שהחברים באמת קשורים עם המכלול, זה לא יכול לעבוד. לכל חבר [member] יש למעשה קשר שונה כלשהו, ובמוקדם או במאוחר הוא יתגלה כשוני בינו לבין יתר חברי הקבוצה. בכל עת שבני אדם מפרידים את עצמם ממכלול החברה ומנסים להתאחד על ידי הזדהות עם קבוצה, ברור שבסופו של דבר הקבוצה תפתח בהכרח חיכוך פנימי שיוביל לקריסת אחדותה. גם כשבני אדם מנסים בעבודתם הפרקטית טכנית להפריד היבט כלשהו של הטבע, יתפתח מצב דומה של סתירה וחוסר אחדות. אותו דבר יקרה ליחיד שמנסה להפריד את עצמו מחברה. איחוד אמיתי ביחיד [individual] ובין אדם וטבע, כמו גם בין אדם לאדם, יכול לצמוח רק בצורת פעולה שאינה מנסה לפצל את כל המציאות.
 16  
לדרך המפוצלת של החשיבה, ההסתכלות והפעולה שלנו, השלכות [implications] בכל היבט של חיי אנוש. כלומר, במובן מעניין באופן אירוני, נראה שהפיצול הוא הדבר האוניברסאלי היחיד בדרך החיים שלנו שעובד בכל המכלול ללא גבול או הגבלה. זה קורה משום ששורשי הפיצול עמוקים מאד ומתפשטים. כפי שנאמר אנחנו מנסים לחלק את מה שהוא אחד ובלתי-נחלק, מה שאומר שבצעד הבא ננסה ליצור זהות במה שהוא שונה.
כך במהותו הפיצול הוא בלבול סביב השאלה של שוני וזהות [sameness] (או אחד-יות one-ness]]). אבל תפיסה בהירה של קטגוריות אלה חיונית בכל פאזה בחיים.  להתבלבל בשאלה מה שונה ומה לא, זה להיות מבולבל בכל דבר.  לכן, אין זה מיקרי שצורת החשיבה המפוצלת שלנו מובילה לטווח רחב כל כך של משברים חברתיים, פוליטיים, כלכליים, אקולוגיים, פסיכולוגיים וכו', ביחיד ובחברה כולה. אופן מחשבה כזה מוביל להתפתחות אינסופית של קונפליקט [conflict] כאוטי חסר פשר שבו האנרגיות של כולם נוטות להיאבד בתנועות עוינות [antaginistic] או במקרה אחר בעלות מטרות מנוגדות.
אין ספק שחשוב ולמעשה דחוף ביותר [extremely urgent], להבהיר סוג זה של בלבול שמעמיק ומתפשט בכל החיים שלנו. מה הטעם במאמצים בחברה, בפוליטיקה, בכלכלה או בכל פעולה אחרת, אם ההכרה לכודה בתנועה מבולבלת שבדרך כלל קובעת כשונה מה שאינו שונה וכזהה מה שאינו זהה? עשייה כזו במקרה הטוב ביותר תהיה בלתי אפקטיבית ובמקרה הגרוע ביותר ממש הרסנית.   
17
   גם ניסיון לאכוף סוג כלשהו של עקרון משלב או 'הוליסטי' מאחד קבוע, על תמונת העולם-העצמית שלנו לא יועיל; מפני שכפי שצוין קודם כל צורת תמונת עולם-עצמי קבועה פרושה שאיננו מתייחסים עוד לתיאוריות שלנו כתובנות או דרכי הסתכלות אלא כ'ידע אמתי מוחלט של הדברים כפי שהם באמת'. ואז, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ההבחנות, שבאופן בלתי נמנע נמצאות בכל תיאוריה, אפילו בתאוריה 'הוליסטית', יטופלו באופן מטעה [falsely] כהפרדות, שרומזות על קיום נפרד של מונחים מובחנים (כך שבהתאמה, מה שלא מובחן בדרך זו יטופל באופן מטעה כזהה באופן מוחלט).
   עלינו להיות אפוא ערניים ולהעניק תשומת לב רבה והתייחסות רצינית לעובדה שהתיאוריות שלנו אינן 'תיאור המציאות כפי שהיא' אלא שהן צורות התבוננות משתנות-תמיד שעשויות להצביע על מציאות סמויה שאינה ניתנת לתיאור או פירוט בשלמותה. הצורך הזה להיות כה ערניים תופס אפילו למה שנאמר כאן בפרק זה במובן שאין לראות בו 'ידע אמיתי מוחלט על הטבע של פיצולים וכוליות', אלא שגם זו  תיאוריה המציעה תובנה בסוגיה זו, ונתון בידי הקורא לראות לעצמו אם התובנה בהירה או לא בהירה, ומה הגבולות לתקפותה.  
  מה אם כן ניתן לעשות כדי לשים קץ למצב הרווח של הפיצול? במבט ראשון נראה ששאלה זו הגיונית, אך בדיקה מדוקדקת יותר תוביל לשאלה האם למעשה זו שאלה הגיונית, כי אפשר לראות שבשאלה זו יש הנחות מראש שאינן בהירות.  
   באופן כללי, אם שואלים לדוגמה איך אפשר לפתור בעיה טכנית כלשהי, מונח מראש שכאשר אנו מתחילים באי ידיעה של התשובה, המוחות שלנו מספיק בהירים/צלולים [clear] כדי לגלות תשובה, או לפחות לזהות גילוי תשובה אצל מישהו אחר. אבל, אם כל דרך המחשבה שלנו חדורה בפיצול, זה אומר שלא נהיה מסוגלים לכך משום שבמהותה תפיסה מפצלת היא במידה רבה הרגל לא מודע של בלבול  סביב השאלה של מה שונה ומה לא.  כך, בכל פעולה שבה אנו מנסים לגלות מה לעשות בעניין פיצול, נמשיך בהרגל זה ולכן ניטה  להציג עדיין עוד צורות של פיצול. 
  כמובן, אין זה אומר בהכרח שאין דרך מוצא בכלל, אלא זה אומר שעלינו לעשות הפוגה [to give pause] כך שלא נלך בדרכי החשיבה המפוצלות המורגלות שלנו בחיפוש פתרונות זמינים לידינו [ready to hand]. שאלת הכוליות והפיצול קשה וחמקמקה. קשה וחמקמקה יותר משאלות שהובילו לחידושים יסודיים במדע. לשאול איך לשים קץ לפיצול ולצפות לתשובה במספר דקות, זה פחות הגיוני אפילו מלשאול איך לפתח תיאוריה כה חדשה כמו זו של איינשטיין כאשר הוא עבד עליה, ולצפות שמישהו יאמר לנו מה לעשות במונחי תכנית כלשהי שמבוטאת במונחי נוסחה או מרשם.
18
  אחת הנקודות הקשות והחמקמקות ביותר בשאלה זו היא רק [just] להבהיר מה הכוונה ביחסים בין תוכן המחשבה לבין תהליך החשיבה המייצר תוכן זה. מקור עיקרי לפיצול הוא למעשה ההנחה המוקדמת, המקובלת באופן כללי, שתהליך המחשבה מספיק נפרד ובלתי תלוי בתוכנה כדי לאפשר לנו באופן כללי לבצע [carry out] חשיבה בהירה, מסודרת ורציונאלית, שיכולה לשפוט כהלכה תוכן זה, כנכון או לא נכון, רציונאלי או לא רציונאלי, מפוצל או שלם וכו'. למעשה, כפי שהראנו, הפיצול שמעורב בתמונת העולם-העצמית אינו רק בתוכן המחשבה, אלא בפעילות הכללית של האדם 'שעושה את החשיבה', ולכן באותה מידה הוא בתהליך החשיבה כשם שהוא בתוכנה. לאמיתו של דבר, תוכן ותהליך אינם שני דברים שקיימים בנפרד אלא הם שני היבטים של תנועה אחת שלמה. לכן,  תוכן מפוצל ותהליך מפוצל חייבים לבוא לקיצם  יחד. 
   מה שעלינו לעסוק בו כאן הוא האחד-יות [one-ness] של תהליך החשיבה ותוכנו הדומה עקרונית [in key way] לאחדות הצופה והנצפה שדובר בה בקשר לתיאוריית היחסות ותיאוריית הקוונטים. לא ניתן לעסוק בשאלות כאלה כראוי כל עוד אנו לכודים במודע או שלא במודע בסוג מחשבה המנסה לנתח את עצמה במושגים המניחים הפרדה בין תהליך החשיבה לבין תוכן המחשבה שהוא התוצר שלה. בקבלת הנחה מוקדמת כזו אנו מובלים בצעד הבא לחפש באמצעות סיבות מפעילות איזו אשליה של פעולה שתשים קץ לפיצול בתוכן, בעודנו משאירים את הפיצול בתהליך הממשי של החשיבה לא מטופל. מה שנדרש אם כן הוא לאחוז בדרך כלשהי בכל הסיבה היוצרת [formative cause] של פיצול, שבה תוכן ותהליך ממשי נראים יחד בכוליותם.  
   אפשר להציע כאן את הדימוי של מסה גועשת של מערבולות בזרם שוטף. המבנה והפיזור של מערבולות שמכוננים סוג של תוכן תיאור התנועה, אינם נפרדים מהפעילות היוצרת [formative] של זרימת הזרם, שיוצרת [[creates, מקיימת, ובסופו של דבר מעלימה/מבליעה [[dissolve את מכלול מבני המערבולות. לכן ניסיון להיפטר מהמערבולות בלי לשנות את הפעילות היוצרת של הזרם, ודאי יהיה אבסורד/איוולת [absurd]. מרגע שהתפיסה שלנו מונחית בידי התובנה המתאימה של חשיבות מכלול התנועה, ודאי לא נסכים [disposed] לנסות גישה עקרה כזו. אלא נתבונן במצב כולו ונהיה ערים וקשובים ללמוד עליו, וכך נגלה איזה סוג פעולה באמת רלבנטית ומתאימה למכלול זה על מנת להביא את המבנה הגועש של המערבולות לקצו. באופן דומה, כאשר אנו באמת [really] אוחזים באמת [truth] של אחדות [one-ness] תהליך החשיבה שאנו מבצעים בפועל ותוכן המחשבה שהוא תוצר של תהליך זה, תובנה כזו תאפשר לנו לצפות [[observe, להתבונן וללמוד על כל תנועת המחשבה, וכך לגלות פעולה רלבנטית למכלול זה שתסיים את 'המערבולת' ['turbulence'] של תנועה שהיא היסוד [essence] של פיצול בכל פאזה בחיים.  
19
כמובן, לימוד וגילוי כאלה ידרשו מידה רבה של תשומת לב זהירה ועבודה מאומצת. אנחנו מוכנים להקדיש תשומת לב ועבודה כזו למגוון רחב של שדות, מדעיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים וכו'. למרות זאת, עד כה, מעט מזה, אם בכלל, מוקדש ליצירת תובנה של תהליך החשיבה שבבהירותו תלוי הערך של כל השאר. מה שנדרש בראש ובראשונה, זו מודעות גוברת לסכנה העצומה בהמשכיות של תהליך מחשבה מפוצל. הכרה כזו תעניק לחקירת השאלה כיצד למעשה המחשבה פועלת את תחושת הדחיפות והאנרגיה הנחוצה כדי להתמודד עם הגודל האמיתי של הקשיים שהפיצול מעמיד בפנינו כעת.
 
- - - 
 
 נספח: דיון מקוצר [resume] בצורות תובנה מערביות ומזרחיות בכוליות
 
  בשלבים המוקדמים ביותר בהתפתחות התרבות ההשקפות [views] של בני אדם היו יותר כוליות מאשר מפוצלות. השקפות כאלה שורדות עדיין במזרח (במיוחד בהודו) במובן שהפילוסופיה והדת מדגישות את הכוליות, ורומזות על עקרות ניתוח העולם לחלקים. מדוע אם כן איננו נוטשים את הגישה המערבית המפוצלת שלנו ומאמצים את אותם רעיונות מזרחיים, שכוללים לא רק תמונת עולם-עצמית המתנגדת לפיצול והפרדה, אלא גם טכניקות מדיטציה שמובילות את כל התהליך המנטאלי בדרך לא מילולית למין מצב שקט של זרימה חלקה ומסודרת הנחוצה לסיום הפיצול בתהליך הממשי של המחשבה ובתוכנה? 
20 
על מנת להשיב על שאלה כזו, ראוי להתחיל בבדיקת השוני במושגי המידה בין מזרח למערב. במערב, המושג 'מידה' שיחק עוד מימי קדם תפקיד מפתח בקביעת תמונת העולם-העצמית הכללית ודרך החיים הכרוכה בתמונה כזו. כלומר, בקרב היוונים הקדומים שמהם אנו גוזרים (בדרך של הרומאים) חלק ניכר ממושגינו הבסיסים, שמירת כל דבר במידתו הנכונה נחשבה לאחד התנאים היסודיים ביותר לחיים טובים (לדוגמה, הטרגדיות היווניות מתארות באופן כללי את סבלו של האדם כתוצאה מהליכתו מעבר למידה הנכונה של הדברים). בגישה זו הם לא התייחסו למושג המידה במובנו המודרני, שהוא בראש ובראשונה השוואת אובייקט ליחידת מידה חיצונית. אלא, הפרוצדורה המאוחרת יותר הזו נתפסה כתצוגה חיצונית או מופע חיצוני של 'המידה הפנימית' ששיחקה תפקיד יסודי בכל דבר. כשמשהו חרג ממידתו הנכונה הכוונה הייתה לא רק שלא התאים לתקן חיצוני מסוים של מה שהיה נכון, אלא, הרבה יותר, שהוא יצא מכלל הרמוניה פנימית כך שהוא נידון לאבד את שלמותו/תקינותו [integrity] ולהישבר לרסיסים. נוכל להתבונן מעט בדרך חשיבה זו אם נתייחס לפשר קדום יותר של מלים מסוימות. לדוגמא, המילה הלטינית  'mederi' שפרושה 'לרפא' (היא שורש המילה המודרנית medicine') מבוססת על שורש שפירושו  'למדוד' ['to measure']. הדבר משקף גישה שלפיה יש לראות בבריאות פיסית תוצאה של מצב נכון של המידה הפנימית בכל החלקים והתהליכים של הגוף. בדומה, המילה 'מתינות' ['moderation'] שמתארת את אחד המושגים הקדומים של מידה טובה [virtue], מבוססת על אותו שורש, מה שמראה שמעלה/סגולה כזו נראתה כתוצאה של מידה פנימית נכונה בבסיס ההתנהגות והפעילות החברתית. גם המילה 'מדיטציה' ['meditation'], המבוססת על אותו שורש, מכילה סוג של שקילה [weighing], הגיה [pondering] או מדידה, של תהליך המחשבה כולו, שעשוי להביא את הפעילויות הפנימיות של הרוח [mind] למידה הרמונית. כך, פיסית, מנטאלית וחברתית, המודעות למידה הפנימית של הדברים נראתה כמפתח יסודי לחיים בריאים מאושרים והרמוניים.
   ברור שאפשר לבטא מידה באופן מפורט יותר באמצעות פרופורציה או יחס; המילה 'יחס'ratio'] '] היא מילה לטינית שממנה נגזרת המילה המודרנית  'reason' [סיבה, הסבר, טעם, שכל, תבונה]. בהשקפה העתיקה, המילה reason נתפסה כתובנה/התבוננות עמוקה [insight] במכלול היחס או הפרופורציה, שנראו רלבנטיים פנימית לטבעם העמוק של הדברים (ולא רק חיצונית כצורת השוואה לתקן או יחידת מידה). כמובן, יחס זה אינו בהכרח פרופורציה מספרית בלבד (למרות שהוא כולל כמובן פרופורציה כזו). אלא הוא באופן כללי סוג איכותי של פרופורציה או של יחסים אוניברסאליים. כלומר, אפשר לתאר בדרך הבאה את מה שניוטון גילה כשזכה לתובנה של המשיכה האוניברסאלית:  'כשם שתפוח נופל, כך גם הירח, וכך למעשה גם כל דבר'.  על מנת להציג צורת יחס זו באופן מפורש וחד משמעי אפשר לרשום: 
A:B :: C:D :: E: F
A ו-B מייצגים מצבים עוקבים של תפוח ברגעים עוקבים בזמן, C ו-D הם אלה של הירח, ו- E ו-F  הם אלה של כל אובייקט אחר.
  21
בכל פעם שאנו מוצאים הסבר תיאורטי לדבר כלשהו, אנו מדגימים את הרעיון הזה של יחס [ratio], במובן, שכמו שמגוון היבטים מתייחסים זה לזה ברעיון שלנו, כך הם מתייחסים בדבר שהרעיון הוא אודותיו. ההסבר [reason] או היחס [ration] היסודי של הדבר הוא אם כן מכלול הפרופורציות הפנימיות של המבנה שלו ושל התהליך בו הוא נוצר [formed], מתקיים, ובסופו של דבר מתמוסס/נבלע [[dissolves. הבנת יחס כזה היא הבנת  'הקיום הפנימי ביותר' של הדבר.  
זה אומר, לכן, שמידה היא צורת תובנה/התבוננות [insight] במהות של כל דבר, ותפיסת אדם ההולך בדרכים המותוות בידי תובנה זו תהיה בהירה, ולכן תוביל באופן כללי לפעולה מסודרת וחיים הרמוניים. בהקשר זה ראוי להזכיר את מושגי המידה במוסיקה ובאמנות החזותית ביוון העתיקה. מושגים אלה מדגישים שהבנת המידה היא מפתח להבנת הרמוניה במוסיקה (לדוגמה, מידה כמקצב, פרופורציה נכונה בעצמת הקול/צליל, פרופורציה נכונה של צליליות [tonality] וכו'). באופן דומה, המידה הנכונה באמנות החזותית נתפסה כבסיס לכל הרמוניה ויופי (לדוגמה, 'חיתוך הזהב' ['golden mean']). כל זה מורה עד כמה מושג המידה הרחיק מעבר להשוואה לתקן חיצוני, בהצביעו על סוג של פרופורציה או יחס פנימי אוניברסאלי שנתפס הן באמצעות החושים והן באמצעות התבונה [mind].  
כמובן, ברבות הימים פשר זה של מושג המידה החל להשתנות בהדרגה, הוא איבד מעידונו והפך להיות מכאני וגס יחסית [מובן מאיליו [gross]].  זה קרה כנראה משום שמושג המידה הפך ליותר ויותר נהוג בשגרה, הן בקשר לתצוגתו החיצונית במדידות ביחס ליחידה חיצונית, והן בקשר לחשיבותו הפנימית יותר, כיחס אוניברסאלי רלבנטי לבריאות פיסית, סדר חברתי, והרמוניה מנטלית. אנשים החלו ללמוד מושגים אלה של מידה באופן מכאני על ידי ציות למוריהם או לזקני העדה שלהם ולא באופן יצירתי מתוך הרגשה פנימית והבנת המשמעות העמוקה יותר של היחס או הפרופורציה שהם למדו. כך, בהדרגה, המידה נלמדה כסוג של חוק שנכפה מבחוץ על האדם, שבתורו כפה את המידה באופן פיסי, חברתי, ומנטאלי, בכל הקשר שבו פעל. כתוצאה מכך מושגי המידה המקובלים לא נראו עוד כצורות תובנה. במידה רבה הם הפכו ל 'אמיתות מוחלטות על המציאות כפי שהיא', שנדמה היה שהאדם ידע מאז ומתמיד, ולעיתים קרובות מקורן הוסבר באופן מיתולוגי כצווי אלוהי שמסוכן ולא מוסרי לשאול עליהן שאלות. המחשבה על המידה נטתה אם כן לפול בעיקר לתחום של הרגל [habit] לא מודע, וכתוצאה מכך הצורות שהוסקו בתפיסה באמצעות מחשבה זו נראו עתה כמציאויות אובייקטיביות שנצפו ישירות ושביסודן הן בלתי-תלויות בדרך שבה חשבו עליהן.  
22
   התהליך הזה עבר דרך ארוכה עוד בימי יוון העתיקה וכשאנשים הבינו זאת, החלו לשאול על מושג המידה. לדוגמה, האמירה של פרוטגוראס: 'האדם הוא מידת כל הדברים'  מדגישה שמידה אינה מציאות חיצונית לאדם, שקיימת באופן בלתי-תלוי בו. אך רבים, שהיו נתונים בהרגל להסתכל על כל דבר מבחוץ, החילו דרך הסתכלות זו גם על דברי פרוטגוראס. כלומר, הסיקו שמידה היא עניין שרירותי הנתון לבחירה הקפריזית או לטעמו האישי כל אחד. בדרך זו הם התעלמו כמובן מהעובדה שמידה היא צורת תובנה, שעליה להתאים למכלול המציאות שבה אדם חי כפי שמודגם בבהירות התפיסה ובהרמוניית הפעולה אליהן היא מובילה. תובנה כזו יכולה לצמוח באופן נכון רק כשאדם עובד ברצינות ובהגינות, ומעמיד לנגד עיניו אמת ועובדות על פני המאווים והגחמות שלו.
תהליך הפיכת מושג המידה לאובייקטיבי ונוקשה באופן כללי, המשיך  להתפתח, עד שבעידן המודרני המילה 'מידה' באה לציין בעיקר תהליך השוואת דבר לתקן חיצוני. בעוד הפשר המקורי, השורד עדיין במספר הקשרים (לדוגמה, באמנות ובמתמטיקה), נחשב באופן כללי לבעל חשיבות משנית בלבד.
במזרח, מושג המידה לא שיחק למעשה [nearly] תפקיד כה יסודי. ליתר דיוק, בפילוסופיה המקובלת במזרח מה שלא ניתן למדידה (כלומר, מה שאיננו יכולים לכנות בשם, לתאר, או להבין בכל צורת הסבר) נתפס כמציאות הראשונה במעלה [primacy reality]. כך בסנסקריט (שלה מקורות משותפים עם קבוצת השפות ההינדו-אירופאיות) קיימת המילה 'matra', שפרושה 'מידה', במובן מוסיקלי, שהיא קרובה בברור למילה היוונית 'metron'. אבל, יש מילה נוספת הנגזרת מאותו שורש, 'מאיה', שפרושה 'אשליה'. נקודה זו בעלת חשיבות רבה ביותר. בעוד שעבור החברה המערבית, כפי שהועבר מיוון העתיקה, המידה, על כל מה שמילה זו מכילה, היא המהות של המציאות, או לפחות המפתח לאותה מהות, במזרח היא נראית בדרך מסוימת ככזב והטעייה. בראייה זו כל המבנה והסדר של צורות, פרופורציות, ו'יחסים' [ratios''], שמוצגים לתפיסה הרגילה ולתבונה, נתפסים כסוג של כיסוי/מסווה  [veil], המכסה את המציאות האמיתית, שאינה ניתנת לתפיסה [perceive] באמצעות החושים ודבר לא ניתן לומר או לחשוב עליה. 
23
ברור שהדרכים השונות ששתי החברות פיתחו תואמות להתייחסותן השונה למידה. כלומר, החברה המערבית מדגישה בעיקר את התפתחות המדע והטכנולוגיה (התלויים במדידה), ואילו הדגש העיקרי במזרח הושם על הדת והפילוסופיה (שמכוונות בסופו של דבר לבלתי ניתן למדידה).
אם בודקים סוגיה זו בתשומת לב רבה אפשר לראות שבמובן מסוים צדקו בני המזרח שראו באי הניתנות למדידה מציאות ראשונית. משום שמידה, כנאמר לעיל, היא תובנה שנוצרה על ידי אדם. מציאות שמעבר לאדם וקודמת לו, לא יכולה להיות תלויה בתובנה כזו. למעשה, כפי שראינו הניסיון להניח שמידה קודמת לאדם ואינה תלויה בו, מוביל להפיכת תובנת האדם ל 'אובייקטיבית', כך שהיא הופכת לנוקשה ובלתי ניתנת לשינוי, ומביאה בסופו של דבר לפיצול ולבלבול כללי בדרך שתוארה בפרק זה. 
אפשר אולי לשער [speculate] שבימים קדומים אנשים שהיו מספיק חכמים לראות שאי הניתנות למדידה היא מציאות ראשונית, היו גם מספיק חכמים לראות שמידה היא תובנה של היבט תלוי ומשני של המציאות אבל עם זאת חיוני. כלומר, הם אולי היו מסכימים עם היוונים שתובנה/התבוננות [insight] במידה יכולה לתרום להבאת סדר והרמוניה לחיים שלנו, בעוד שבו בזמן, בראיה אולי יותר עמוקה, שהיא לא יכולה להיות הדבר היסודי ביותר בקשר לכך.
מה שעוד עשויים היו לומר הוא, שכאשר מידה מזוהה עם המהות [[the very essence של המציאות  זו היא אשליה. אבל כשאנשים למדו זאת בהמשך מתוך ציות למסורת, הפכה הכוונה הזו במידה רבה לנהוגה ומכנית. חמקמקותה המעודנת אבדה בדרך שצוינה קודם  ובני אדם החלו לומר פשוט: 'מידה היא אשליה'. כך, הן במזרח, והן במערב, תובנה נכונה [true insight] עשויה להפוך למשהו מוטעה [something false]  ומטעה [misleading] על ידי הליך למידה מכאנית באמצעות ציות למסורות קיימות, מאשר על ידי תפיסה יצירתית ומקורית של התובנות העמוקות המוכלות במסורות כאלה.
24
    כמובן לא ניתן לחזור לאחור למצב כוליות שאולי התקיים לפני שהפיצול בין מזרח למערב התפתח (ולו משום שידוע מעט מאד אם בכלל על מצב זה). אלא נדרש ללמוד מחדש, להתבונן, ולגלות לעצמנו את פשר הכוליות. עלינו להיות מודעים כמובן למסורות העבר, הן במערב והן במזרח, אך חיקוי מסורות אלה או ציות להן יהיו בעלי ערך מועט. משום, שכפי שצוין בפרק זה, על מנת  לפתח תובנה חדשה בפיצול ובכוליות נדרשת עבודה יצירתית קשה אף יותר מזו הנדרשת לגילויים חדשים מן היסוד במדע או ליצירות מקוריות וחשובות [great] באמנות. אפשר אולי לומר בקשר לזה שמי שדומה לאיינשטיין ביצירתיות אינו זה המחקה את רעיונותיו ואף לא זה המיישם בדרכים חדשות את רעיונותיו, אלא זה הלומד מאיינשטיין וממשיך ביצירה מקורית שיכולה להטמיע מה שתקף בעבודה של איינשטיין ועדיין ללכת מעבר לה בדרכים חדשות במובן איכותי. כלומר, מה שעלינו לעשות בקשר לחכמה הרבה מהעבר במזרח ובמערב, הוא להטמיע אותה וללכת הלאה לעבר תפיסה חדשה ומקורית רלבנטית לתנאי חיינו הנוכחיים.
   בעשייה זו חשוב שנהיה ברורים בעניין התפקיד של טכניקות, כגון אלה המשמשות במגוון צורות מדיטציה. במובן מסוים אפשר לראות בטכניקות מדיטציה מידות (פעולות מסודרות בידע והגיון [reason]) שנעזרים בהן על מנת לנסות להגיע ללא מדיד, כלומר, למצב של תודעה שבו האדם מפסיק לחוות הפרדה בינו לבין מכלול המציאות. אבל ברור שיש סתירה ברעיון כזה משום שהבלתי ניתן למדידה הוא, אם בכלל, בדיוק מה שלא ניתן להגיע אליו בגבולות שנקבעים בידי ידע והגיון של אדם. 
 בטוח שמדידות טכניות, שמבינים אותן ברוח נכונה, יכולות להוביל בהקשרים מסוימים לעשיית דברים שאפשר לגזור מהם תובנה אם נתבונן בהקפדה [[observant. אך אפשריות כאלה מוגבלות. כלומר, לנסח טכניקות במחשבה לגילוי חידושים יסודיים במדע או עבודות אומנות יצירתיות ומקוריות, יהיה סתירה, משום שביסוד [essence] פעולה כזו נדרשת מידה של חופש מתלות באחרים שנזדקק להם כמורי דרך [guides]. איך חופש כזה יכול להמסר [transmitted] בפעילות שבה ציות לידע של האחר הוא מקור האנרגיה העיקרי? ואם טכניקות לא יכולות ללמד מקוריות ויצירתיות באמנות ובמדע, איך הרבה פחות מהן עשוי לאפשר לנו 'לגלות את הבלתי ניתן למדידה'?
25  
  למעשה, אין כל פעולה ישירה שאדם יכול לעשות כדי להגיע לבלתי ניתן למדידה, משום שבהכרח דבר זה הוא הרבה מעבר לכל מה שאדם יכול לתפוס בשכלו או להשיג בידיו או כליו. מה שאדם יכול לעשות, זה להקדיש את כל תשומת ליבו, ואת כל האנרגיות היצירתיות שלו, להבאת בהירות וסדר למכלול שדה המידה. זה מערב כמובן לא רק הצגה חיצונית של מידה במונחי יחידות חיצוניות, אלא גם מידה פנימית כגון בריאות הגוף, מתינות בפעולה, ומדיטציה, שמאפשרת התבוננות [insight] במידה של המחשבה. זו האחרונה חשובה במיוחד, משום שכפי שראינו, האשליה שהעצמי והעולם שבורים לרסיסים, מקורה בסוג מחשבה החורגת ממידתה הנכונה ומבלבלת את התוצר שלה עצמה עם אותה מציאות בלתי תלויה. על מנת לשים קץ לאשליה הזו נדרשת תובנה/התבונות לא רק בעולם כמכלול, אלא גם בשאלה איך עובד הכלי של המחשבה. תובנה כזו מערבת [implies]  פעולה תפיסתית יצירתית ומקורית של כל היבטי החיים, מנטליים ופיסיים, הן באמצעות החושים והן באמצעות השכל [mind], וזהו אולי המובן האמיתי של מדיטציה.
  כפי שראינו, הפיצול נובע ביסודו מקיבוע תובנות שמעצבות [forming] את כל תמונת העולם-העצמית שלנו העוקבת אחר דרכי החשיבה שלנו, שבאופן כללי הן מכאניות, נשנות ונתונות בהרגל בעיניינים אלה. מאחר והמציאות הראשונית היא מעבר לכל מה שיכול להיות בצורות מידה קבועות כאלה, בסופו של ענין תובנות אלה בהכרח יחדלו להתאים ויצמיחו מגוון צורות בלבול או חוסר בהירות. אבל, כאשר כל שדה המידה פתוח להתבוננות מקורית ויצירתית ללא כל גבולות ומחסומים קבועים, כל תמונות העולם שלנו יחדלו להיות נוקשות ומכלול שדה המידה יגיע להרמוניה כשהפיצול בו בא לקיצו. אבל תובנה מקורית ויצירתית זו של מכלול שדה המידה  היא הפעולה שמעבר למדידה. כי כשמתרחשת תובנה כזו, מקורה לא יכול להיות עוד ברעיונות שקיימים כבר בשדה המידה, אלא מקורה אמור להיות באי הניתן למדידה שמכיל את הסיבה היוצרת [formative] היסודית לכל מה שקורה בשדה המידה. הניתן למדידה ושאינו ניתן למדידה נתונים אז בהרמוניה, ורואים שלאמיתו של דבר הם רק דרכי התייחסות שונות למכלול אחד בלתי נחלק.
26 
כשידה של הרמוניה כזו על העליונה, תהיה לאדם לא רק תובנה של פשר הכוליות אלא גם, מה שחשוב הרבה יותר, הוא יוכל להבין/להגשים [realize] את האמת של תובנה זו בכל היבט ושלב בחייו.
     כפי שקרישנמורטי [1] ביטא בעוצמה ובהירות רבה, זה דורש שאדם יקדיש את מלוא האנרגיה היצירתית שלו לחקירת כל שדה המידה. עשייה כזו עשויה אולי להיות מפרכת ומאד קשה, אבל מאחר והכול עומד על זה [turns on this], בטוח שזה שווה התייחסות [attention] רצינית ושיקול הדעת הרב ביותר [upmost consideration] מכל אחד מאתנו.
 

 

 --------                                                                        
[1] ראו, לדוגמה,  J. Krishnamurti, Freedom from the Known, Gollancz, London, 1969  


פרק 2  (לחץ על  'פרק 2' למעבר להמשך תרגום)
 

"We are all linked by a fabric of unseen connections.
This fabric is constantly changing and evolving.
This field is directly structured and influenced by our behavior and by our understanding".
- David Bohm –

לייבסיטי - בניית אתרים