מרכז לימודי בוהם

 

 

 

 המרכז הישראלי ללימודי בוהם

 
Default  |  English  |  



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט
לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט
ראו בהמשך: פרק 3 [עמ' 48],  פרק 5, [עמ' 111] , פרק 7  [עמ' 171] 
 
    פרק 2    ניסוי בשפה ומחשבה - האופַן הזרימתי [The rheomode

 1. מבוא
27
בפרק הקודם נאמר שהמחשבה שלנו מפוצלת בעקר בשל התייחסותנו אליה כדימוי או מודל של 'מה הוא העולם'. לכן מוענקת חשיבות לא פרופורציונית להפרדות במחשבה כאילו היה זה מבנה ממשי, בלתי-תלוי ונפוץ, של שברים ב'מה הוא', ולא רק מאפיינים לנוחות תיאור וניתוח. הראנו שמחשבה כזו גורמת לבלבול כללי מתמשך שנוטה לחדור לכל תחומי החיים, ובסופו של דבר מונע אפשרות לפתור את הבעיות של היחיד והחברה. ראינו את הצורך הדחוף לשים קץ לבלבול הזה באמצעות הענקת תשומת לב קפדנית לאחדות [[one-ness תוכן המחשבה והתהליך הממשי של החשיבה היוצר תוכן זה.   
בפרק זה  יושם הדגש העיקרי על חקירת תרומת מבנה השפה [language] ביצירת סוג זה של פיצול במחשבה. למרות שהשפה היא רק  אחד מהגורמים החשובים המעורבים בנטייה זו, היא ללא ספק בעלת חשיבות רבה מאד בחשיבה, בתקשורת ובארגון החברה האנושית בכלל. 
אפשר כמובן רק להתבונן בשפה כפי שהיא וכפי שהייתה במגוון קבוצות חברתיות ותקופות בהיסטוריה, אבל מה שהיינו רוצים לעשות בפרק זה הוא להתנסות בשינוי במבנה השפה המקובל. בניסוי זה מטרתנו אינה ליצור חלופה מוגדרת-היטב למבני השפה הנוכחיים אלא לראות מה קורה לתפקוד השפה כשמשנים אותה ואולי להגיע כך לתובנה כלשהי בשאלה כיצד תורמת השפה לפיצול הכללי. לאמיתו של דבר, אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד איך מותנים בהרגל (מה שקורה במידה רבה בשימוש המקובל בשפה), היא להתבונן בתשומת לב קפדנית וממושכת בתגובה הכללית כש'עושים את הניסוי' ['make the test'] כדי לראות מה קורה כשעושים משהו שונה באופן משמעותי מהתפקוד המורגל והאוטומטי. כך, הנקודה המרכזית בעבודה [work] הנדונה בפרק זה, היא צעד במה שעשוי להיות ניסוי אינסופי בשפה (ובמחשבה). כלומר, אנו מציעים להתייחס לניסוי כזה כאל פעילות נורמלית [normal] של היחיד והחברה (כפי שלמעשה מתייחסים בעשרות השנים האחרונות לניסויים בטבע ובאדם עצמו). כלומר, השפה (ביחד עם המחשבה המעורבת בה) תראה כשדה תפקוד מסוים [particular] בין כל יתר שדות המחקר כך שתחדל למעשה להיות השדה האחד הפטור ממחקר ניסויי.  

2. חקירת השפה שלנו
28
צעד מכריע [crucial] במחקר מדעי הוא הצגת השאלה הנכונה. לאמיתו של דבר, כל שאלה מכילה הנחות מוקדמות, מרביתן סמויות. אם הנחות מוקדמות אלה מוטעות או מבולבלות, השאלה עצמה תהה מוטעית, ואז, הניסיון להשיב עליה יהיה חסר פשר. לכן  יש לחקור את  ההתאמה [appropriateness] של השאלה. למעשה, בדרך כלל גילויים מקוריים באמת במדע ובשדות אחרים מעורבים בחקירה כזו של שאלות ישנות, שמובילה לתפיסה של אי-התאמתן, ודרך זו מאפשרת להציע שאלות חדשות. לעיתים קרובות קשה מאד לעשות זאת משום שהנחות מוקדמות אלה נוטות להיות חבויות עמוק מאוד במבנה של המחשבה שלנו. (לדוגמה, איינשטיין ראה ששאלות הנוגעות למרחב, זמן וטבעו החלקיקי של החומר כפי שנתפסו בפיסיקה בימיו היו כרוכות בהנחות מוקדמות מבולבלות שהיה צורך לנטוש, וכך התאפשר לו לשאול שאלות חדשות שהובילו למושגים שונים באופן קיצוני בנושא.)
    
מה תהיה אפוא שאלתנו בבואנו לעסוק בחקירה זו של השפה (והמחשבה) שלנו? אנו מתחילים בעובדה של פיצול כללי. נוכל לשאול באופן ראשוני אם יש מאפיינים כלשהם בשימוש הרגיל בשפה שנוטים לקיים ולהפיץ פיצול זה, ואולי גם להחזירו/לשעתק אותו [[reflect.  בדיקה קצרה מראה שמאפיין חשוב מאד מסוג זה הוא מבנה המשפטים 'סובייקט-פועל-אובייקט' המשותף [common] לדקדוק ולתחביר בשפות המודרניות. מבנה זה מכיל שכל פעולה צומחת בישות נפרדת, הסובייקט, ובמקרים שמתוארים באמצעות 'פועל מעביר' פעולה זו חוצה את המרחב בינה לבין ישות נפרדת אחרת, האובייקט. (אם הפועל הוא מעביר, כמו במשפט 'הוא נע' , הסובייקט נחשב עדיין לישות נפרדת אבל הפעילות נחשבת לתכונת הסובייקט או לפעולה חוזרת לסובייקט, לדוגמה, המשפט 'הוא נע' כוונתו 'הוא מניע את עצמו').
 
29 
   זהו מבנה מחלחל ומתפשט שמוביל בכל [תחומי] החיים לתפקוד מחשבה שנוטה להפריד דברים לישויות נפרדות. ישויות כאלה נחשבות ביסודן לקבועות וסטטיות בטבען. כאשר לוקחים ראיה זו לקצה, מגיעים לתמונת העולם המדעית המקובלת, שבה כל דבר נראה בסופו של עניין כמכונן ממערך חלקיקים יסודיים בעלי טבע קבוע. 
   
מבנה ה'סובייקט-פועל-אובייקט' של השפה, יחד עם תמונת העולם שלו, נוטה לאכוף את עצמו בעוצמה רבה על הדיבור שלנו אפילו באותם מקרים שבהם תשומת לב מעטה תגלה שהוא לחלוטין לא מתאים. לדוגמה, נתייחס למשפט 'It is raining'. היכן לפי המשפט הוא 'זה' ['It'] שמוריד גשם? ברור שמדויק יותר לומר: 'Rain is going on'. באופן דומה אנו רגילים לומר 'חלקיק אלמנטרי אחד פועל על האחר', אבל, כפי שצוין בפרק הקודם, כל חלקיק הוא רק הפשטה של צורת תנועה יציבה יחסית [בלתי משתנה יחסית] במכלול שדה היקום. כלומר, יהיה נכון יותר לומר, 'חלקיקים אלמנטריים הם תנועות נמשכות שהן תלויות זו בזו הדדית משום שבסופו של דבר תחדורנה זו לזו ותתמזגנה'. סוג כזה של תיאור תופס גם ברמה בקנה מידה גדול. כלומר, במקום לומר 'הצופה מתבונן באובייקט', נוכל לומר נכון יותר 'נערכת תצפית בתנועה בלתי נחלקת המערבת את אותן הפשטות שאנו רגילים לכנות "הצופה האנושי" ו "האובייקט שבו הוא מתבונן"'.
  
התייחסויות אלה להשתמעויות הכוללות של מבני משפט מעלות שאלה נוספת; האם ניתן לשנות את צורות התחביר והדקדוק כך שלפועל יהיה תפקיד בסיסי יותר מאשר לשם העצם? זה עשוי לעזור לשים קץ לסוג הפיצול שהוזכר לעיל משום שפועל מתאר פעולות ותנועות שזורמות זו לזו ומתמזגות ללא הפרדות חדות או הפסקות. יתר על כן מאחר שתנועות באופן כללי משתנות תמיד בעצמן, אין בהן דגם קבוע [permanent] בעל צורה קבועה [fixed] שניתן לזהות כדברים שקיימים בנפרד. גישה כזו לשפה ללא ספק מתאימה לתמונת העולם הכללית שנידונה בפרק הקודם, שבה תנועה נחשבת למעשה למושג ראשוני, בעוד דברים בעלי קיום נפרד וסטטי לכאורה נראים כמצבים יציבים יחסית של תנועה נמשכת (לדוגמה, נזכר בדוגמה של המערבולת).
30 
  ב
שפות עתיקות אחדות - לדוגמה, בעברית - הפועל נחשב למעשה לראשוני במובן שתואר לעיל. כלומר, שורשי רוב המלים בעברית הם צורת פועל כלשהו, בעוד תואר הפועל, תואר השם ושמות עצם נבנו על ידי התאמת צורת הפועל בעזרת מקבעים בתחילת הפועל, בסיומת שלו או בדרכים אחרות.  עם זאת, בעברית המודרנית השימוש הממשי דומה לזה באנגלית בכך ששם העצם קיבל למעשה תפקיד ראשוני במובנו למרות שבדקדוק הפורמאלי הכול עדיין בנוי מהפועל כשורש. 
   כמובן ש
עלינו לנסות לעבוד כאן עם מבנה שבו לפועל יש תפקוד ראשוני, ולהתייחס לצורך הזה ברצינות. כלומר, אין טעם להשתמש בפועל כבעל תפקיד ראשוני באופן פורמאלי ולחשוב במושגים שבהם מערך אובייקטים נפרדים ומוגדרים נחשבים לבסיס. מובן מאיליו שלומר דבר אחד ולעשות משהו אחר בדרך זו, זו צורת בלבול שפשוט תוסיף לפיצול הכללי מאשר תתרום לשים לו קץ. 
   עם זאת, ברור שלהמציא לפתע שפה שלמה חדשה לגמרי, שמתייחסת למבנה מחשבה שונה באופן קיצוני, זה לא פרקטי. מה שכן ניתן לעשות הוא להציג באופן ניסויי וזמני אופַן חדש  [new mode] לשפה. כלומר, יש כבר בידינו אופני פועל שונים, כגון, פועל מורה indicative]],  פועל מותנה [subjunctive] וציווי [imperative], ואנחנו מפתחים מיומנות בשימוש בשפה כך שכל אחד מאופני הפועל האלה מתפקד כאשר נדרש ללא צורך בבחירה מודעת. בדומה נתייחס כעת לאופן mode] שבו תנועה תחשב לראשונית בחשיבה שלנו, ושבו [באופן הזה] הרעיון הזה ישתלב במבנה השפה בדרך כזו שתאפשר לפועל לשחק תפקיד ראשי במקום שם עצם. כשמפתחים אופן כזה ועובדים איתו זמן מה, עשויים לרכוש את הכישורים הנחוצים לשימוש בו, כך שגם הוא יתפקד בכל עת שיידרש ללא צורך בבחירה מודעת. 
   לשם הנוחות נכנה אופן זה בשם 'האופַן הזרימתי' ['the rheomode' ]  ('ריו' ['rheo']  הוא שם פועל ביוונית שפירושו לזרום). לפחות בשלב ראשון, החקירה הנוכחית של האופן הזרימתי תהיה ניסוי בשימוש בשפה שעוסק בעקר בניסיון לברר אם אפשר לכונן מבנה חדש לשפה שאינו נוטה כל כך לפיצול כמו זה הקיים. ברור אפוא שעל החקירה שלנו להתחיל בהדגשת תפקיד השפה בעיצוב תמונות העולם שלנו, כמו גם בביטוי המדויק יותר שלהן ברעיונות פילוסופיים כלליים. משום שכפי שנאמר בפרק הקודם, תמונות עולם אלה וביטוין הכללי (שמכיל מסקנות סמויות על כל דבר, כולל, הטבע, החברה, אנו עצמנו, השפה שלנו וכו'), משחקים בימינו תפקיד יסודי בהיווצרות פיצול ובקיומו בכל היבטי החיים. נתחיל איפה בשימוש באופן הזרימתי באופן ניסויי בעיקר. כפי שכבר צוין קודם, עשייה כזו פרושה הענקת סוג של תשומת לב זהירה לשאלה כיצד למעשה מחשבה ושפה פועלות למעשה, שאלה שהולכת מעבר להתייחסות לתכנים שלהן בלבד. 
31  
  
 לפחות בחקירה הנוכחית של האופן הזרימתי, נתייחס בעיקר לשאלות שקשורות במשמעויות הרחבות והעמוקות של תמונות העולם הכלליות שלנו, הנוטות בימינו לעלות בלימודי פילוסופיה, פסיכולוגיה, אמנות, מדע ומתמטיקה, אך במיוחד בלימוד מחשבה ושפה עצמן. אפשר כמובן לדון בסוגיה זו גם במונחי המבנה השפה הנוכחי. המבנה הנוכחי נשלט אמנם על ידי הצורה הרווחת 'סובייקט-פועל-אובייקט', אך הוא גם מכיל מגוון צורות מורכבות ועשירות אחרות, שהשימוש בהן לרוב מרומז או משתמע (במיוחד בשירה ובאופן יותר כללי בכל אופני הביטוי האומנותיים). עם זאת, צורת המבנה השולטת 'סובייקט-פועל-אובייקט' נוטה להוביל בהתמדה לפיצול; וברור שניסיון למנוע פיצול זה על ידי שימוש מיומן במאפיינים אחרים של השפה, עשוי לעבוד באופן מוגבל בלבד, משום שבכוח ההרגל ניטה במוקדם או במאוחר, במיוחד בשאלות כוללות שעוסקות בתמונות העולם הכוללות שלנו, לפול בלי משים לצורת התפקוד המפוצלת המונחת בבסיס מבנה השפה שלנו. הסיבה לכך אינה רק שצורת 'הסובייקט-פועל-אובייקט' של השפה ממשיכה להכיל חלוקה והפרדה בלתי מתאימים, אלא אף יותר שהיא נוטה במידה רבה מאד להחשיב את תפקודה כמובן מאיליו, מה שמוביל להתמקדות כמעט בלעדית בתכנים הנדונים, כך שמעט מאד תשומת לב, אם בכלל, מוקדשת לתפקוד הסימבולי הממשי של השפה עצמה. כפי שצוין קודם, כאן המקור לנטייה הראשונית לפיצול. משום שהאופן הרגיל של מחשבה ושפה לא מסב כראוי את תשומת הלב לתפקוד שלו עצמו, האחרון נראה כמופיע במציאות באופן בלתי תלוי במחשבה ובשפה, כך שהפרדות המוכלות [implied] במבנה הלשון, מוטלות כאילו היו פרגמנטים תואמים לשברים [breaks] ממשיים ב 'מה שהוא'.

32
   תפיסה מפצלת כזו עשויה לאפשר התרשמות מוטעית כאילו כבר הוקדשה למעשה תשומת לב הולמת לתפקוד המחשבה והשפה, ולהוביל לכן למסקנה המוטעית שאין במציאות כל קושי רציני מהסוג שתואר כאן. יכולים להניח לדוגמה שכשם שהתפקוד של עולם הטבע נלמד בפיסיקה, זה של החברה נלמד בסוציולוגיה וזה של המוח בפסיכולוגיה, כך תשומת לב ניתנת לתפקוד שפה בבלשנות. אבל רעיון זה עשוי היה להיות נכון כמובן רק אם באופן ברור שדות אלה היו באמת נפרדים מטבעם, קבועים, או משתנים לאט, כך שהתוצאות המושגות בכל שדה התמחות היו רלבנטיות בכל המצבים ובכל המקרים בהם עשויים ליישמן. אבל מה שהדגשנו הוא שבשאלות בהיקף כה עמוק ורחב סוג הפרדה זה אינו מתאים ובכל מקרה חיוני להקדיש תשומת לב לשפה (ולמחשבה) שנעשה בה שימוש בכל רגע ורגע במהלך חקירת תפקוד השפה עצמה, כמו גם במהלך כל צורת חקירה אחרת בה אנו מעורבים. כלומר לא יהיה נכון לבודד את השפה כשדה מחקר מיוחד נפרד ולראות בו משהו סטטי יחסית שמשתנה לאט (או לא משתנה כלל) בבואנו לחקור אותו. 
   ברור אפוא שבפיתוח האופן הזרימתי עלינו להיות מודעים באופן מיוחד לצורך בשפה שתתאים לצורך להעניק תשומת לב לתפקודה ממש ברגע שהוא קורה. אולי בדרך זו נוכל לא רק לחשוב על השאלות המקיפות העוסקות בתמונות העולם הכוללות שלנו באופן קוהרנטי יותר, אלא גם אולי להבין טוב יותר כיצד האופן הרגיל של השפה מתפקד, כך שאולי נוכל להשתמש באופן קוהרנטי יותר אפילו באופן רגיל זה. 

3. הצורה של האופן הזרימתי
כעת נמשיך לחקור באופן מפורט יותר את השאלה איזו צורת ביטוי עשויה להתאים לאופן הזרימתי.  
   כצעד ראשון בחקירה זו נוכל אולי לשאול אם המבנה הלא פורמאלי העשיר והמורכב של השפה בשימוש הרגיל, אינו מכיל אולי אפילו בצורה ראשונית או עוברית בלבד, מאפיין כלשהו שעשוי לענות על הצורך שהוזכר לעיל להסב את תשומת הלב לתפקוד האמיתי של מחשבה ושפה. אם נתבונן בשאלה זו נוכל לראות שיש מאפיינים כאלה. למעשה, דוגמה מפתיעה ביותר בעידן המודרני היא השימוש (ושימוש היתר) במילה 'רלבנטי' (שעשוי אולי להיות מובן כסוג של 'גישוש' לתפקוד קריאה לתשומת לב שאנשים מרגישים באופן כמעט לא מודע שיש לו חשיבות).  33
המלה 'רלבנטי' ['relevant'] נגזרת מהפועל 'to relevate’ שהוצא משימוש יומיומי, ופירושו 'להעלות' (כמו במילה 'elevate'). ביסודו, פשר המילה 'להעלות' ['to relevate'] הוא 'להעלות לתשומת לב' כך שהתוכן שהועלה נעשה 'קל'. כשתוכן המועלה לתשומת הלב הוא קוהרנטי או מתאים בקונטקסט הנדון, כלומר, כשהוא נתמך בקונטקסט שאליו הוא מיוחס, אומרים שתוכן זה רלבנטי; וכשאינו מתאים בדרך זו אומרים כמובן שהוא  לא רלבנטי.
   כדוגמה נוכל להיעזר בכתבים של לואיס קרול המלאים בהומור שעולה משימוש באי-רלבנטיות. בספרו מבעד למראה, בשיחה בין הכובען המשוגע והארנב הממהר מופיע המשפט: 'השעון הזה לא פועל למרות שהשתמשתי בחמאה המשובחת ביותר'. משפט כזה מעלה לתשומת לב רעיון לא רלבנטי שאיכות החמאה משפיעה על פעולת שעונים – רעיון שכלל לא מתאים בהקשר של מבנה השעונים הקיים. 
   בטיעון לרלבנטיות מתייחסים למחשבה ולשפה כמציאויות באותה מידה כמו להקשר שאליהן הן מתייחסות. למעשה, ברגע בו מוצג טיעון מקדישים תשומת לב ומתבוננים בהקשר ובתפקוד של מחשבה ושפה יחד, כדי לראות אם קיימת ביניהם התאמה או לא. כלומר, ראיית הרלבנטיות או אי-הרלבנטיות של טיעון היא בראש ובראשונה פעולת תפיסה מסדר גבוה שדומה לזו המעורבת בראיית אמת או שקר. במובן אחד שאלת הרלבנטיות קודמת לזו של אמת משום שהשאלה אם טיעון הוא אמת או שקר מניחה שהטיעון רלבנטי (משום שלנסות לטעון לאמת או שקר של טיעון לא-רלבנטי, זו כמובן צורת בלבול), אך במובן עמוק יותר ראיית הרלבנטיות או אי-הרלבנטיות היא ללא ספק היבט של תפיסת אמת במובנה הכולל. 
  באופן ברור, פעולת הבנת רלבנטיות או אי-רלבנטיות אינה ניתנת לצמצום לטכניקה או מתודה שנקבעת על ידי מערך חוקים כלשהו. אלא, זו אמנות, הן במובן שהיא מחייבת תפיסה יצירתית והן במובן שיש לפתח תפיסה זו באמצעות סוג של מיומנות (כמו בעבודת אמן).  
34 
לכן, לא יהיה נכון, למשל, לראות את החלוקה בין רלבנטיות ואי-רלבנטיות כצורת ידע מצטבר של תכונות השייכות לטיעונים (לדוגמה, באמירה שלטיעונים מסוימים 'יש' רלבנטיות ולאחרים לא). אלא, בכל מקרה, הטיעון לרלבנטיות או אי-רלבנטיות הוא תיקשור תפיסה שמתרחשת ברגע הביטוי ובהקשר היחיד אליו שאליו מתייחסים באותו רגע. כאשר ההקשר הנדון משתנה, טיעון שקודם היה רלבנטי עשוי לחדול להיות כזה, וכך גם ההפך. יותר מכך, גם אי אפשר לומר שטיעון נתון רלבנטי או לא רלבנטי ושזה מכסה את כל האפשריות. כלומר, במקרים רבים ההקשר הכולל עשוי להיות כזה שלא ניתן להסיק באופן ברור אם הטיעון נתמך בו או לא נתמך. פרוש הדבר שיש ללמוד עוד ושהמקרה הנדון, כפי שהיה, הוא במצב זרימה [flux]. כך, כשמתקשרים רלבנטיות או אי-רלבנטיות יש להבין שזו אינה חלוקה חדה ונוקשה בין קטגוריות מנוגדות; אלא ביטוי לתפיסה משתנה-תמיד, שבה יש אפשרות, לרגע זה, לראות התאמה או אי-התאמה בין התוכן המועלה לתשומת לב לבין ההקשר שאליו הוא מתייחס. 
   כיום, שאלת ההתאמה או אי-ההתאמה נדונה באמצעות מבנה לשוני שבו שמות עצם נחשבים לבסיס (לדוגמה, בטיעון: 'רעיון זה רלבנטי'). מבנה כזה אכן נושא באופן צורני [פורמאלי] הפרדה מהירה ונוקשה בין רלבנטי לבין לא-רלבנטי. כך צורת השפה מציגה שוב ושוב את הנטייה לפיצול, אפילו באותן התכונות שתפקודן הוא למקד את תשומת לב לכוליות של השפה ולהקשר שבו נעשה בה שימוש.
   כפי שכבר נטען, לעיתים אפשר כמובן להתגבר על נטייה זו לפיצול באמצעות שימוש בשפה בדרך יותר חופשית, פחות פורמאלית ויותר 'פואטית', ולתקשר בדרך הולמת יותר את טבעו האמיתי הנזיל של השוני בין רלבנטי ולא-רלבנטי. עם זאת, האם לא ניתן לעשות זאת באופן קוהרנטי ואפקטיבי יותר באמצעות האופן הזרימתי, שבו, כפי שהוצע קודם, לא מופיעות באופן צורני [פורמאלי] הפרדות קבועות ונוקשות, משום שלפועל, יותר מאשר לשם העצם, ניתן תפקיד ראשון במעלה [primery role]?
   כדי לענות לשאלה זו נציין תחילה שהפועל 'להעלות' [relevate to], שממנו נגזר שם התואר 'relevant' ['רלבנטי'], מקורו בפועל to levate'' שפירושו כמובן 'להעלות' ['to lift']). כצעד בפיתוח האופן-הזרימתי נציע שפשר הפועל 'להעלות' [to levate'] יהיה 'הפעולה הספונטאנית והבלתי מוגבלת של העלאת כל תוכן שהוא לתשומת לב, כולל העלאה לתשומת לב של השאלה אם תוכן זה מתאים להקשר רחב יותר או לא, כמו גם של העלאת תפקוד הקריאה לתשומת לב המוחל בפועל עצמו'. פשר זה אינו מוגבל ברוחבו ובעומקו ואינו תחום בגבולות קבועים.
35
  בהמשך נציג את הפועל  'to re-levate'. מובנו: 'להעלות-שוב תוכן מסוים לתשומת לב, עבור הקשר מיוחד, כפי שמותווה בידי שפה ומחשבה'.  יש להדגיש כאן שהקידומת 're' מציינת 'שוב', כלומר, במקרה אחר. וזה, כמובן, מכיל זמן ודמיון (כמו כן מכיל שוני, משום שכל מקרה אינו רק דומה אלא גם שונה).
  כפי שצוין קודם, בהמשך נדרשת גם פעולת תפיסה כדי לבחון בכל מקרה לגופו אם התוכן 'המועלה-שוב' מתאים בהקשר הנצפה או לא. במקרים שבהם פעולת תפיסה זו מגלה התאמה, נאמר: 'להעלות-שוב [to re-levate] זה ר-לבנטי  [re-levant] (שימו לב, השימוש במקף חיוני כאן, יש להגות את המילה עם הפסקה כפי שהמקף מציין). במקרים שבהם התפיסה מגלה אי-התאמה נאמר כמובן: 'להעלות-שוב אינו ר-לבנטי' to re-levate is irre-levant] ].
אנו רואים, אם כן, שתארי שם [[adjectives נבנים מפועל כצורת שורש. בדרך זו אפשר לבנות גם שמות עצם, ואלה לא יציינו עצמים [אובייקטים] נפרדים אלא מצבים נמשכים של פעילות הצורה המסוימת המותווית על ידי הפעלים. כלומר, שם העצם 'העלאה-נשנית' [ 're-levation'] פירושו 'מצב נמשך של העלאה-נשנית של תוכן נתון לתשומת הלב'.
  להמשיך העלאה-נשנית [re-levation] כשזה לא-רלבנטי  [irre-levant], יכונה אז: 'ההעלאה-נשנית לא-רלבנטית': [''irre-levation]. במהותה, 'העלאה-נשנית לא-רלבנטית' רומזת שאין תשומת לב מתאימה. כאשר תוכן מסוים לא-רלבנטי, עליו להפסק באופן נורמאלי במוקדם או במאוחר. אם זה לא קורה, זה אומר שבמובן כלשהו לא ערים או קשובים. כלומר, העלאה-נשנית לא-רלבנטית רומזת על הצורך לשים לב לעובדה שאין תשומת לב מתאימה. תשומת לב לכשל כזה בתשומת לב, זו כמובן הפעולה ששמה קץ להעלאה נשנית לא-רלבנטית.      לבסוף, נציג את צורת שם העצם 'העלאה' ['levation'], המציינת סוג של מכלול כולל וחסר מגבלות של פעולות העלאה לתשומת לב (שימו לב, זה שונה מ 'להעלות' [ [to levateהמציין פעולה בודדת של העלאה ספונטנית בלתי מוגבלת לתשומת לב).
  באופן ברור, דרך זו של שימוש במבנה צורת שפה שנבנית משורש פועל, מאפשרת לדון במה שלרוב מתכוונים ב'רלבנטי' בדרך חופשית מפיצול, משום שאיננו מובלים עוד בידי צורת השפה, להחשיב משהו המכונה רלבנטיות כאילו היה איכות נפרדת וקבועה. חשוב אף יותר, אנו לא יוצרים הפרדה בין פשר הפועל 'להעלות' ['to levate'] לבין התפקוד הממשי המתרחש כאשר אנו משתמשים בפועל זה. כלומר, 'להעלות' זה לא רק לשים לב למחשבה על העלאת תוכן בלתי-מוגבל לתשומת הלב, אלא גם להיות מעורב באותה הפעולה עצמה של העלאת תוכן בלתי-מוגבל כזה לתשומת הלב. כלומר, המחשבה אינה רק הפשטה ללא תפיסה קונקרטית שאליה היא יכולה להתייחס. אלא, מתרחש משהו ממשי שמתאים לכוונה במילה, ואפשר לראות ברגע השימוש במילה, התאמה בין כוונה זו לבין המתרחש. כך התוכן של מחשבה ותפקודה הממשי נראים ומורגשים כאחד, וכך מבינים מה יכולה להיות הכוונה בהפסקת הפיצול ממש במקורו [at its very origin].  
36
  אפשר כמובן להכליל דרך זו של בניית צורות שפה כך שכל פועל ייחשב כצורת שורש. נאמר אז שהאופן הזרימתי מאופיין ביסודו בדרך זו של שימוש בפועל. 
   לדוגמה, נתייחס לפועל הלטיני 'videre' שפירושו 'לראות' ושנמצא בשימוש בשפה האנגלית בצורות כגון 'video'. בהמשך נציג את צורת שורש הפועל 'לראות' [ 'to vidate']. בפועל זה הכוונה אינה רק 'לראות' במובן חוש הראיה, אלא נשתמש בו על מנת להתייחס לכל היבט של תפיסה [perseption], כולל אפילו את פעולת ההבנה, שהיא האחיזה [[apprehension במכלול, שכוללת תפיסה חושית, אינטלקט, הרגשה וכו' (לדוגמה, בשפה הרגילה אפשר להחליף בין המילים 'לראות' ו'להבין'). כך המילה 'לראות' ['to vidate']  תקרא לתשומת לב לפעולה ספונטאנית ובלתי מוגבלת של פעולת תפיסה מכל סוג שהוא, כולל תפיסה אם מה שנראה, מתאים או לא מתאים ל 'מה זה', וכולל גם אפילו תפיסה של תפקוד המילה עצמה בקריאה לתשומת לב. כלומר, כפי שנאמר קודם בהתייחס לפועל 'להעלות' ['to levate'], אין הפרדה בין תוכן (פשר) מילה זו לבין התפקוד הכולל שהיא מעוררת [[gives rise.
    בהמשך נתייחס לפועל ' re-vidateto' שפירושו לראות [perceive] תוכן נתון שוב, כמותווה על ידי מילה או מחשבה. אם נראה שתוכן זה מתאים בהקשר המותווה נאמר: 'לראות-שוב זו ראיה-נשנית מתאימה [ 're-vidant'  is're-vidate to'].  אם אינו מתאים נאמר כמובן:  'לראות-שוב זו ראייה-נשנית לא-מתאימה ['irre-vidant'  is're-vidate to'[ (הכוונה, בשימוש רגיל, שזו הייתה תפיסה מוטעית או אשליה).           'ראייה-נשנית מתאימה' ['re-vidation'] היא אפוא מצב נמשך של ראיית תוכן מסוים, בעוד 'ראייה-נשנית לא-מתאימה' ['irre-vidation'] היא מצב נמשך של היתפסות לאשליה או הזיה בקשר לתוכן מסוים. ברור (כמו ב-irre-levation ) שראייה-נשנית לא-מתאימה [irre-vidation]  רומזת על כשל בתשומת לב, וקשב לכשל זה פירושו השמת קץ ל-irre-vidation  [השמת קץ להיתפסות נמשכת לאשליה בקשר לתוכן מסוים].  

37
   לבסוף, פשר שם העצם 'vidation' הוא מכלול פעולות תפיסה מוכלל ובלתי מוגבל. ברור שההבחנה בין ראייה [vidation] לבין העלאה לתשומת הלב  [levation] אינה חדה. בפעולת ראיה [vidation] חיוני להעלות לתשומת לב תוכן, ובפעולת העלאה לתשומת לב חיוני לראות [to vidate] תוכן זה. כך שתי התנועות, ראיה והעלאה לתשומת לב, חודרות זו לזו ומתמזגות. כל אחת מהמילים האלה רק מדגישה (כלומר, מעלה-שוב לתשומת לב [re-levates]) היבט מסוים של תנועה בכלל. יתברר שזה נכון בהתייחס לכל שורשי הפועל באופן הזרימתי. כולם יכילו זה את זה ויחדרו זה לזה. כלומר, האופן הזרימתי יגלה מידה של כוליות שאינה אופיינית לשימוש הרגיל בשפה (למרות שיש באחרונה פוטנציאל, במובן שאם נתחיל בתנועה כראשונית, יהיה עלינו לומר באופן דומה שכל התנועות מוצללות זו בזו נמזגות ומתמזגות). 
   
נעבור עתה לפועל 'להפריד' ['to divide']. נתייחס אליו כמורכב מהפועל 'videre' [לראות] והקידומת 'di' שפרושה 'להפריד'. כלומר, יש להתייחס למילה 'להפריד' ['divide to'][1] כ'לראות כנפרד'.
   
נציג לכן את הפועל 'לראות-כנפרד' ['[2]' [ 'to di-vidate'] . מילה זו מסבה את תשומת הלב לפעולה ספונטנית של ראיית דברים כנפרדים בכל צורה שהיא, כולל פעולת ראייה אם התפיסה מתאימה או לא מתאימה ל 'מה זה', ואפילו זו של ראיית תפקוד הסבת תשומת הלב לכך שהמילה עצמה נושאת צורה שהפרדה בלתי נפרדת ממנה. בקשר לנקודה אחרונה זו, נעיר שעצם ההתייחסות למילה 'לראות-כנפרד' ['di-vidate’]  מבהירה שזו צורה שונה מהמילה 'לראות'  ['vidate’] שממנה היא נגזרה. כך, 'לראות כנפרד' [di-vidate] מכילה לא רק תוכן (או פשר) של הפרדה, אלא שעצם השימוש במילה זו יוצר תפקוד שנראה כמספק תאור הולם לרעיון [notion] של הפרדה.
  
נתייחס עתה לפועל 'לראות-שוב כנפרד' ['to re-dividate’] שפירושו, לתפוס שוב באמצעות מחשבה ושפה תוכן נתון במונחי סוג מסוים של הפרדה. אם עשייה זו נראית מתאימה בהקשר המותווה, נאמר ש 'לראות-שוב-כנפרד זו ראייה-כנפרד-שוב-מתאימה' ['to re-dividate is re-dividant'] . אם נראה שאינה מתאימה, נאמר 'שלראות-שוב-כנפרד זו ראייה-כנפרד-שוב לא-מתאימה' [ 'to re-dividate is irre-dividant'].
   
'ראייה-כנפרד-נשנית' ['re-dividation'] היא אפוא מצב נמשך של ראיית תוכן מסוים בצורה של הפרדה. 'ראייה-כנפרד-נשנית שאינה-מתאימה'   ['irre-dividation] זה מצב נמשך של ראיית הפרדה היכן שבשפה הרגילה היינו אומרים שהפרדה זו היא לא-רלבנטית.
   
ברור שביסודם 'ראייה-כנפרד-נשנית לא-מתאימה' [irre-dividation] ופיצול הם היינו הך. כך נעשה ברור שפיצול לא יכול להיות דבר טוב, משום שזה אומר לא רק לראות דברים כנפרדים אלא גם להתמיד בעשייה זו בהקשר שבו דרך ראייה זו לא מתאימה. אפשר להמשיך ב 'ראייה-כנפרד-נשנית שאינה הולמת' re-dividation] ] ללא גבול רק על ידי כשל בתשומת הלב. כלומר, 'ראייה-כנפרד-נשנית לא הולמת' [irre-dividation] באה לקיצה ממש באותה פעולה של מתן תשומת לב לכשל זה בתשומת לב.  
38 
  
לבסוף, פשר שם העצם 'ראיה-כנפרד' [dividation''] הוא כמובן מכלול מוכלל ובלתי מוגבל של פעולות ראיית דברים כנפרדים. כפי שצוין קודם, ראיה כנפרדdi-vidation] ] רומזת על חלוקה [division] בתפקוד הסבת תשומת הלב למלה, במובן שראיה כנפרד [di-vidation] נראית שונה מראיה [vidation]. למרות זאת, שוני זה תופס רק בהקשר מסוים מוגבל, ואינו נחשב לפיצול ממשי בין הפשר לבין התפקוד של שתי המלים. אלא, הצורה שלהן מצביעה על כך שלראות כנפרד [di-vidation]  הוא סוג של ראייה [vidation], ולאמיתו של דבר, מקרה מיוחד שלה. כך סופו של דבר, כוליות היא ראשונית, במובן שפרושים ותפקודים אלה עוברים זה לזה חודרים ומתמזגים זה בזה. הפרדה [division] [במובן ראיה כנפרד] נראית לכן יותר כאמצעי נוח לתיאור ברור/שוטף  [articulated] ומפורט של מכלול זה, מאשר פיצול [fragmentaion] של  'מה זה'.  
   
התנועה מהפרדת התפיסה לאחדותה [[one-ness היא באמצעות הפעולה של  סידור [ordering].  (דיון מפורט יותר על זה ניתן בפרק 5). לדוגמה, אפשר ליצור בסרגל חלוקה/הפרדה לסנטימטרים, אך מערך חלוקות/הפרדות אלה מוצג למחשבה שלנו רק כאמצעי נוח לבטא סדר עוקב פשוט, באמצעותו אנו יכולים לתקשר ולהבין משהו ששייך לאובייקט שלם כלשהו, הנמדד בעזרת סרגל כזה. 
  רעיון פשוט זה של סדר עוקב, המבוטא במונחי חלוקות סדירות בסולם/קנה-מידה [[scale, עוזר לכוון אותנו בעבודות בניה, במסעותינו ותנועותינו על פני כדור הארץ ובחלל, ובטווח רחב של פעילויות מדעיות ופרקטיות. אך, כמובן, סדרים מורכבים יותר אפשריים, ויש לבטא אותם במונחים של חלוקות וקטגוריות מעודנות [ [subtleיותר של חשיבה, המשמעותיות לצורות מעודנות יותר של תנועה. כך, יש את התנועה של צמיחה התפתחות ואבולוציה של יצורים חיים, תנועה של סימפוניה, תנועה שהיא מהות החיים עצמם, וכו'. אותן יש כמובן לתאר בדרכים אחרות, שבאופן כללי לא ניתן לצמצם לתיאור במונחי סדר עוקב פשוט. 
  מעבר לכל הסדרים האלה יש את סדר התנועה של תשומת הלב.  עבור תנועה זו נדרש סדר שיתאים לסדר הצפייה בה, ולא, לא נוכל לראות את מה שיש לראות. לדוגמה, אם ננסה להקשיב לסימפוניה כשתשומת לבנו מכוונת בעקר לסדר זמן עוקב כפי שמותווה על ידי שעון, לא נוכל להאזין לסדרים המעודנים המכוננים את המשמעות המהותית [essential meaning] של המוסיקה. אין ספק, יכולתנו לקלוט ולהבין מוגבלת במידת החופש שבו אנו יכולים לשנות את סדר תשומת הלב, כך שיתאים לסדר שבאמצעותו יש לצפות.  
39  
 ברור, אפוא, שמושג הסדר משחק תפקיד מפתח בהבנת הפשר האמיתי של הפרדות במחשבה ובשפה שכוננו לצורך הנוחות שלנו. לצורך דיון במושג הסדר באופן הזרימתי נציג את צורת שורש הפועל 'לכוון על פי סדר' ['to ordinate']. מלה זו מסבה את תשומת הלב לפעולת סידור ספונטנית ובלתי מוגבלת מכל סוג שהוא, כולל סידור המעורב בראיה אם סדר מסוים מתאים או לא מתאים בהקשר נצפה מסוים, ואף סידור שעולה בתפקוד קריאה לתשומת לב עצמה. כך, המובן הראשון במעלה של המילה 'לכוון לפי סדר' ['to ordinate'] לא יהיה 'לחשוב על סדר' אלא, במידה רבה, להיות מעורב בעצם פעולת סידור תשומת הלב בשעה שתשומת הלב נתונה גם למחשבות על סדר. שוב אנו רואים את כוליות פשר המילה ותפקודה הכולל, שהוא היבט מהותי של האופן הזרימתי.
  'לכוון-שוב לפי-סדר' [to re-ordinate'] פירושו אפוא להסב-שוב את תשומת הלב לסדר נתון באמצעות מחשבה ושפה. אם סדר זה ניראה מתאים למה שאמור להראות בהקשר הנדון, נאמר ש 'לכוון-שוב לפי סדר [נתון], הוא לכוון-שוב לפי סדר מתאים בהקשר זה' to re-ordinate is re-ordinant']']. אם נראה שלא מתאים, נאמר ש 'לכוון-שוב לפי-סדר [נתון], זה לא מתאים' ['to re-ordinate is irre-ordinant'] (לדוגמה, כמו בהחלת סדר של רשת קווים ישרים עבור מבוך סמטאות מורכב).
שם העצם  'סידור-מכוון-נשנה' ['re-ordination'] יתאר אז מצב נמשך של הפניית תשומת לב לסדר מסוים. מצב יציב של  'סידור-מכוון-נשנה' בהקשר שבו הסידור-המכוון-הנשנה לא מתאים' ['irre-ordinant'] יכונה אז 'סידור-מכוון-נשנה-נמשך-לא-מתאים'  ['irre-ordination']. כפי שקורה עם כל הפעלים האחרים, 'סידור-מכוון-נשנה-נמשך-לא-מתאים' אפשרי רק באמצעות כשל בתשומת הלב, והוא נפסק כשמוענקת תשומת לב לכשל זה בתשומת הלב.
  לבסוף, שם העצם 'סידור מכוון' ['ordination'] פישרו כמובן מכלול בלתי מוגבל ונטול גבולות של פעולת סידור. ברור שסידור מכוון [ordination] מכיל העלאה לתשומת לב [levation], ראייה [vidation]  וראייה-כנפרד [di-vidation] , ובסופו של דבר, כל האחרונים מכילים סידור מכוון [ordination].  כלומר, על מנת לראות אם תוכן נתון ר-לבנטי [re-levant] , תשומת הלב אמורה להיות מסודרת באופן מתאים להבחין בתוכן זה; כלומר, יש לערוך במחשבה סדרת  הפרדות או קטגוריות מתאימות, וכן הלאה, וכן הלאה.

    נאמר עד כה מספיק על האופן הזרימתי על מנת להצביע לפחות באופן כללי על הדרך שבה היא עובדת. בנקודה זו יועיל, עם זאת, להציג/לגולל [[display את המבנה הכולל של האופן הזרימתי באמצעות רישום[ [listing המילים שבהן השתמשנו עד כה:

1. להעלות לתשומת לב [levate], להעלות-שוב לתשומת לב [re-levate], העלאה-שוב לתשומת לב מתאימה לקונטקסט מסוים [[re-levant, העלאה-שוב לתשומת לב שאינה מתאימה בקונטקסט מסוים [irre-levant], העלאה לתשומת לב נשנית באופן כללי [[re-levation, העלאה לתשומת לב  נשנית לא רלבנטית [irre-levation].
2. לראות [[vidate, לראות-שוב [[re-vidate, ראייה-שוב הולמת בקונטקסט מסוים [re-[vidant, ראייה-שוב שאינה הולמת בקונטקסט מסוים [irre-vidant], ראיה נשנית באופן כללי [[vidation, ראיה נשנית לא הולמת באופן כללי [[irre-vidation.
3. לראות-כנפרד [[di-vidate, ראיה-כנפרד-שוב [re-dividate] , ראיה-כנפרד-שוב שמתאימה בקונטקסט מסוים [re-dividant], ראיה-כנפרד-שוב שלא הולמת בקונטקסט מסוים [irre-dividant],  ראיה-כנפרד באופן כללי [di-vidation], ראיה-כנפרד-נשנית באופן כללי [re-dividation], ראיה-כנפרד-נשנית באופן כללי  לא מתאימה [irre-dividation ].
4. לסדר בכוון [מסוים] [ordinate], לסדר-שוב בכוון [מסוים] [re-ordinate],  סידור-מכוון-נשנה מתאים בקונטקסט מסוים [re-ordinant], סידור-מכוון-נשנה לא מתאים בקונטקסט מסוים [irre-ordinant], סידור מכוון נשנה באופן כללי [re-ordination], סידור מכוון נשנה באופן כללי לא הולם  [irre-ordination.].

]Levate, re-levate, re-levant, irre-levant, levation, irre-levation.
Vidate, re-vidate, re-vidant, irre-vidant, vidation, irre-vidation.
Di-vidate, re-dividate, re-dividant, irre-dividant, di-vidation, re-dividation, irre-dividation.
Ordinate, re-ordinate, re-ordinant, irre-ordinant, ordination, re-ordination, irre-ordination.]

    ראוי לציין שהאופן הזרימתי מערב, בראש ובראשונה, מבנה דקדוקי חדש, שבו השימוש בפעלים נעשה בדרך חדשה. עם זאת היא מחדשת מעבר לכך, בזה שהתחביר מורחב לא רק לארגון מילים שאפשר לראותן כנתונות כבר, אלא גם למערך שיטתי של חוקים להצרנת מלים חדשות.  
40
 הצרנה כזו של מילים התקיימה כמובן מאז ומתמיד ברוב השפות (לדוגמה, המילה רלבנטי  [relevant] בנויה מהשורש 'levate' בהוספת קידומת 're' וסיומת 'ate' המוחלפת ב-'ant'), אבל לרוב מבנה כזה נטה לצמוח בדרך מקרית, ככל הנראה בשל הצורך לבטא מגוון יחסים שימושיים. בכל מקרה, ברגע שמלים צורפו יחד, לרוב נוטים לשכוח את ראיית העובדה שזה מה שאירע, ורואים בכל מילה 'יחידה אלמנטרית' כך שהמקור של מלים כאלה בבנייה [in a construction], למעשה מטופל בדרך שלא נושאת את פשרן. באופן הזרימתי, מאידך גיסא, בניית מילה אינה מקרית, אלא משחקת תפקיד ראשי באפשרות של יצירת אופן שפה חדש שלם [a whole new mode of language], כאשר פעילות בניית מילה מובאת באופן רצוף לתשומת לבנו משום שפשר המילה מותנה באופן מהותי בצורות כאלה של בנייה [constructions].
   אולי יועיל לעשות כאן השוואה מסוימת לאירועים בהתפתחות המדע. כפי שראינו בפרק 1, תמונת העולם הרווחת באופן כללי במדע, מניחה שכל דבר ניתן לתיאור במונחים של תוצאות הרכבים של יחידות 'חלקיקים' מסוימים הנחשבים ליסודיים.  גישה זו ללא ספק תואמת לנטייה הרווחת באופן הרגיל של השפה לטפל במילים כ 'יחידות אלמנטריות', שמניחים שניתן להרכיב מהן כל דבר שהוא שניתן להיאמר.
   אפשר כמובן להוסיף מילים חדשות כדי להעשיר את השיח באופן הרגיל של השפה (ממש כפי שניתן להציג חלקיקים חדשים בפיסיקה) אבל, באופן הזרימתי מתחילים להרחיק יותר כשמטפלים בבניית מילים בדרך שאינה שונה ביסודה מבניית משפטים, פסקאות, פרקים וכו'. כלומר, ההתייחסות ה 'אטומיסטית' למלים נופלת, ובמקומה נקודת המבט דומה יותר לזו של תיאוריית השדה בפיסיקה, שלפיה 'החלקיקים' הם רק הפשטות מהתנועה כולה, שנועדו לנוחות בלבד. באופן דומה, אפשר לומר ששפה היא שדה בלתי נחלק של תנועה שמערב קול, פשר, קריאה לתשומת לב, תגובות רגשיות, תגובות של השרירים וכו'. המשמעות המוגזמת המוענקת כיום להפסקות בין מלים היא די שרירותית. למעשה, היחסים בין חלקים של מילה עשויים, באופן כללי, להיות במידה רבה מאותו סוג כמו אלה שבין מילים שונות. כך, מילה, שחדלים להתייחס אליה כאל 'אטום בלתי נחלק של פשר' ובמקום זאת רואים בה לא יותר מאשר סמן לצורך נוחות בתנועה הכוללת של השפה, אינה יותר או פחות בסיסית ממשפט, פיסקה, פרק, מערכת פסקאות וכן הלאה. (כלומר, הענקת תשומת לב בדרך זו לרכיבי מלים אינה בראש ובראשונה התייחסות מנתחת, אלא היא במידה רבה גישה שמאפשרת זרימה בלתי מוגבלת של פשר).  
41   
  נוכל לקבל קצת תובנה על המובן של שינוי זה בגישה למילים, אם נתייחס לשפה כאל צורה מיוחדת של סדר. כלומר, שפה אינה רק קוראת לתשומת לב לסדר, אלא היא עצמה סדר של צלילים, מלים, מבני מילים, דקויות ביטוי [phrase] ומחוות, וכו'. אין ספק, המובן של תקשורת באמצעות שפה תלוי, באופן יסודי, בסדר שבו השפה היא. סדר זה דומה יותר לסדר של סימפוניה שבה כל תנועה והיבט אמורים להיות מובנים לאור יחסיהם במכלול, מאשר לסדר עוקב פשוט של שעון או סרגל; ומכיוון (כפי שצוין לעיל) שסדר צלילים  בתוך מילה הוא היבט בלתי נפרד מהפשר כולו, נוכל לפתח באופן שיטתי חוקי דקדוק ותחביר שעושים שימוש בסדר זה על מנת להעשיר ולהרחיב את אפשרויות השפה עבור תקשורת וחשיבה.
 
4. אמת ועובדה באופן הזרימתי
באופן השפה הרגיל, המילה 'אמת' נחשבת לשם-עצם, על כן היא עומדת עבור משהו שניתן לאחוז בו אחת ולתמיד או לפחות להגיע אליו צעד אחר צעד. או באופן אחר [or else], האפשרות של אמת או שקר עשויה להיחשב כתכונה [property] של טיעונים. אבל, כפי שצוין קודם, על אמת ושקר, כמו על רלבנטי ולא רלבנטי, להראות מרגע לרגע בפעולת תפיסה מסדר גבוה מאד. כלומר, ניתן לתפוס אמת או שקר בתוכן של טיעון באמצעות בחינה אם תוכן זה מתאים או לא מתאים בהקשר רחב יותר שמותווה בטיעון עצמו או בפעולה כלשהיא או מחווה המתלווה לטיעון (כמו הצבעה). נוסף על כך, כשאנו מגיעים לטיעונים על תמונות עולם, הקשורים ב 'מכלול כל מה שהוא', אין הקשר מוגדר באופן ברור שניתן לייחס אותם איליו, לפיכך עלינו להדגיש אמת בתפקוד, כלומר, אפשרות של תנועה חופשית ושינוי במושגינו הכללים על המציאות ככלל [[as a whole, כך שתתאפשר התאמה מתמשכת להתנסות חדשה, שהולכת מעבר למגבלות של התאמת מושגים ישנים מסוג זה. (ראו בפרק 3 ובפרק 7 דיון נוסף בעניין זה.)
42
  ברור אפוא שהאופן הרגיל של השפה מאד לא מתאים לדיון בשאלות על אמת ושקר משום שהוא נוטה לטפל בכל אמת כיחידה נפרדת שהיא קבועה ביסודה וסטטית בטבעה. יהיה מעניין על כן להתנסות בשימוש באופן הזרימתי ולראות באיזו דרך הוא עשוי לאפשר לנו לדון בשאלה של אמת באופן מתאים וקוהרנטי יותר.
 תחילה נתייחס למלה הלטינית 'verus' שפרושה 'אמת'.  נציג את שורש הפועל 'לאמת'  ['to verrate']  (ה-r הכפולה בשורש  'to verrate' הוכנסה כאן על מנת למנוע בלבול מסוים שיתברר כשנתקדם). מלה זו מסבה את תשומת הלב, במובן שנדון בקטע הקודם, לפעולה ספונטאנית בלתי מוגבלת של ראיית אמת בכל צורה שהיא, כולל פעולת ראייה אם תפיסה זו מתאימה או לא מתאימה למה שנתפס כמתרחש למעשה בהבנת אמת, וגם ראיית אמת בתפקוד הסבת תשומת לב במלה עצמה.  כך, 'לאמת' ['to verrate'] הוא להיות בפעולה של ראיית אמת וגם להיות קשוב למה הכוונה ב 'אמת'.  
  לאמת-שוב [re-verrate to]  יהיה אפוא להסב תשומת לב שוב לאמת מסוימת בהקשר נתון באמצעות שפה ומחשבה.  אם זה נראה מתאים למה שנצפה בהקשר זה, נאמר ש לאמת-שוב זה אימות-נשנה-מתאים [to-re-verrate is re-verrant]  ואם נראה שאינו מתאים, נאמר שלאמת-שוב זה אימות-לא-מתאים [irre-verrant to re-verrate is] (כלומר, כשאמת מסוימת חדלה להיות תקפה כשהיא מורחבת ונשנית בהקשר שמעבר לגבולות המתאימים לו).
  אנו רואים אפוא שהשאלה על אמת אינה נידונה כאן עוד במונחים שבורים, נפרדים וסטטיים במהותם. אלא, במידה רבה, תשומת לבנו מוסבת לפעולה הכללית של אימות [verration], והימשכותה בהקשר מסוים כאימות-נשנה-מתאים ואימות-נשנה-לא-מתאים  [[re-verration and irre-verration . (אימות-נשנה לא-מתאים, כלומר הצמדות נמשכת לאמת מעבר לגבולות מתאימים לה, מהווה ללא ספק אחד ממקורות האשליה ואחיזת עיניים לאורך ההיסטוריה ובכל פאזה בחיים.) יש לראות באימות תנועה זורמת שחודרת ומתמזגת עם העלאה לתשומת לב [levation], ראיהvidation] ], הבחנה [או ראיה כנפרדdi-vidation] ]], סידור מכוון  [ordination], ולאמיתו של דבר עם כל התנועות האחרות שיותוו בהמשך פיתוח האופן הזרימתי.
43  
   כעת, כשאנו דנים ב'אמת' באופן הרגיל, נובל באורח בלתי נמנע להתייחס לשאלה מה אמורה להיות הכוונה ב'עובדה'  ['the fact']. כלומר, במובן מסוים, לומר: 'זו עובדה', רומז שתוכן הטיעון הנדון הוא אמת. עם זאת, פשר שורש המילה עובדה [fact] הוא 'מה שאמור לעבוד או להיעשות' (לדוגמה, כמו במילה 'תעשייה' [manufacture'']).  פשר זה אכן קשור כאן משום שבמובן מסוים אנו אכן 'עושים' את העובדה, משום שעובדה תלויה לא רק בהקשר בו נצפתה ובתפישתנו המיידית, היא תלויה גם בדרך שבה תפישותינו מעוצבות בידי מחשבותינו, כמו גם בידי מה שאנחנו  עושים כדי לבדוק את המסקנות שלנו וליישם אותן בפעילויות פרקטיות.
   נמשיך עתה בניסוי באופן הזרימתי,כדי לראות לאן ניסוי כזה יוביל בשאלה מה הכוונה במילה 'עובדה'. לכן נציג את שורש הפועל 'לעשות' ['to factate’] שמובנו הסבת תשומת לב  ספונטנית ולא מוגבלת לפעילות מודעת ישירות בייצור או בעשיית דבר כלשהוא[3] (וזה כולל כמובן את 'העשייה' של תפקוד הסבת תשומת הלב למילה עצמה).  'לעשות שוב' ['to re-factate’] יהיה איפוא להסב שוב תשומת לב לפעולה כזו של 'עשייה' בהקשר מסוים באמצעות שפה ומחשבה. אם פעולה כזו נראית מתאימה בהקשר מסוים (כלומר, אם מה שאנו עושים 'עובד'), נאמר ש 'לעשות-שוב מתאים בהקשר זה' ['to re-factate  is re-factant'], ואם נראה שלא מתאים, נאמר ש 'לעשות-שוב' לא מתאים בהקשר זה [ 'to re-factate is irre-factant’].
   ברור שהרבה ממה שבאופן רגיל כוונתו אמת או שקר בטיעון, מוכל בהשתמעות של המילים 'עשייה-נשנית מתאימה בהקשר מסוים' ו 'עשייה-נשנית לא-מתאימה בהקשר מסוים'  ['irre-factant' and 're-factant']. כלומר ברור שכאשר מיישמים מושגי אמת בפרקטיקה, הם יובילו באופן כללי שנעשה דברים ש 'עובדים', בעוד שמושגים כוזבים יובילו לפעילויות ש 'אינן עובדות'.
  כמובן, עלינו להיזהר כאן שלא לזהות אמת כדבר מלבד 'זה שעובד', באשר, כפי שראינו, אמת היא תנועה שלמה שנעה הרבה מעבר לתחום המוגבל של פעילויותינו התפקודיות המכוונות במודע.  לכן, למרות שהטיעון 'אימות-נשנה הוא עשייה-נשנית מתאימה בהקשר מסוים' ['re-verration is re-factant'] נכון ככל שהוא מרחיק לכת, חשוב לזכור שהוא מסב את תשומת הלב רק להיבט מסוים של מה שאמורה להיות הכוונה במילה אמת. לאמיתו של דבר, הוא אפילו לא מכסה את כל הכוונה במילה  עובדה. בביסוס עובדה מעורב הרבה יותר מאשר רק ראייה שהידע שלנו עובד-שוב [re-factant], כלומר, שבאופן כללי הוא הוביל אותנו בהצלחה להשגת המטרות שכוונו במקור במחשבה. בנוסף, על העובדה  להיבדק באופן מתמשך באמצעות תצפיות וניסויים נוספים. השאיפה הראשונה במעלה בבדיקה כזו היא לא לממש משאלה או מטרה כלשהי, אלא לראות אם העובדה 'תעמוד' אפילו כשההקשר שאליו היא מתייחסת ייצפה שוב ושוב, בין אם באופן יסודי באותה דרך כמו קודם, ובין אם בדרכים חדשות שעשויות להשתייך להקשר זה. בדיקה כזו במדע מתבצעת באמצעות ניסויים שאמורים לא רק 'להיות ניתנים לחזרה' [be reproducible] אלא עליהם להתאים גם ב'בדיקות-צולבות' המוצעות בניסויים אחרים שהם חשובים בהקשר הנדון. באופן כללי יותר, ניסוי בכללותו תמיד נותן סוג דומה של בדיקה [test], בתנאי שאנו ערים וקשובים לראות מה הוא למעשה מתווה. 
44
   באמרינו 'זו עובדה' אנו מחילים סוג של יכולת של העובדה 'לעמוד עבור' מגוון סוגי בדיקות. כלומר, עובדה מבוססת נראית יציבה במובן שאינה נוטה לקרוס או להתבטל כל רגע בתצפית הבאה מהסוג הכללי שכבר בוצע. יציבות זו היא רק יחסית כמובן, משום שעובדה תמיד נבדקת שוב ושוב, הן בדרכים מוכרות והן בדרכים חדשות שנלמדות באופן נמשך. כך היא עשויה להזדכך, לעבור התאמה, ואף לעבור שינוי קיצוני באמצעות תצפיות, ניסויים, והתנסויות נוספים. אך על מנת שתהיה 'עובדה אמיתית' ברור שעליה להישאר בדרך זו תקפה בקביעות [constantly] לפחות בהקשרים מסוימים או במשך תקופת זמן מסוימת.
על מנת להכשיר את הקרקע לדיון בהיבט זה של עובדה באמצעות האופן הזרימתי, נציין תחילה שהמלה 'קבוע' ['constant'] נגזרת מהפועל הקדום 'לקבע' [to constate'] שהוצא משמוש בימינו,  ופירושו: לוודא, לבסס או לאשר. מובן זה נעשה ברור יותר בהתייחס לשורש הלטיני 'לעמוד יחד' [ 'constare']  ('stare' פירושו 'לעמוד'  ו- 'con ' פירושו 'יחד'). כלומר, אפשר לומר שבפעילות הבדיקה אנו 'מעמידים-יחד' ['constate'] את העובדה כך שהיא מבוססת, מכוננת ו 'עומדת-יחד בקביעות' כגוף קוהרנטי שיכול במובן יחסי מסוים ל 'עמוד' למבחן. כלומר בגבולות מסוימים העובדה נשארת 'עומדת-יחד' ['con-stant']. 
45
  למעשה, מילה קרובה מאד, 'constater' שנמצאת בשימוש בשפה הצרפתית המודרנית, היא במידה רבה מה שהצבענו עליו לעיל. במובן מסוים היא מכסה כאן את כוונתנו טוב יותר מהמילה constate'',  משום שהיא נגזרת מהמילה הלטינית ' constat' שהיא עבר בינוני [past participle] של המילה constare' ',  ולכן פשר השורש שלה יהיה 'לעמוד-יחד באופן נמשך' [to have stood together]. מובן זה מתאים למדי ל 'עובדה' או ל 'מה שנעשה באופן נמשך'  ['That which has been made’].
  כדי להתייחס לשאלות אלה באופן הזרימתי, נציג אז את שורש הפועל 'to con-statate'.  פירושו, 'לתת תשומת לב ספונטאנית בלתי מוגבלת לשאלה איך כל סוג פעולה או תנועה מכוננת בצורה קבועה יחסית שעומדת-יחד ביציבות יחסית, כולל הפעולה של כינון גוף עובדה שעומד-יחד בדרך זו, ואפילו פעולת עזרת אותה מילה לכונן את העובדה של תפקוד השפה עצמה'.
  להעמיד-יחד-שוב [to re-constatate] יהיה אפוא להסב-שוב תשומת לב באמצעות שפה ומחשבה לפעולה או לתנועה מסוימת מסוג זה בהקשר נתון.  אם זה נראה מתאים בהקשר נתון, נאמר ש 'להעמיד-יחד-שוב, זו העמדה-יחד-שוב-מתאימה' to ['re-constate is re-constatant’]  ואם נראה שלהעמיד-יחד-שוב לא מתאים בהקשר זה, נאמר ש 'להעמיד-יחד-שוב, זו העמדה-יחד-שוב לא-מתאימה' ['to re-constate is irre-constatant’]  (לדוגמה, העובדה כפי שכוננה קודם לא נמצאה באופן עובדתי כ'עומדת' לתצפית וניסוי נוספים).  
  צורת שם העצם 'העמדה-יחד-נשנית' ['re-constation’] תציין אפוא סוג של  מצב נמשך של פעולה או תנועה ש 'עומדת-יחד' בהקשר נתון באופן קבוע יחסית, בין אם פעולתנו בכינון עובדה, ובין אם תנועה מסוג אחר כלשהו, שניתן לתארה כמכוננת או יציב בצורת. היא עשויה על כן להתייחס בראש ובראשונה לאפשרות של אישור שוב ושוב בסדרת פעולות תצפית או ניסוי ש 'העובדה עדיין עומדת'; או היא עשויה להתייחס למצב תנועה (או מצב עניינים) מסוים נמשך ש'עדיין עומד' במציאות בכלל, כולל והולך מעבר לפעולות צפייה וניסוי שלנו. לבסוף, היא עשויה להתייחס לפעילות המילולית של יצירת קביעה/טיעון [[statement (כלומר, ment-state)  שבאמצעותה ניתן לתקשר מה שאדם מעמיד-יחד-שוב [re-constatates] על מנת שיועמד-יחד-שוב [re-constatated] בידי אחרים. כלומר, העמדה-יחד-שוב [[re-constatation בשימוש הרגיל בשפה היא 'עובדה מבוססת' ['an established fact'] או 'המצב הממשי של תנועה או של הענייניים שהעובדה מתייחסת אליו' או 'הקביעה המילולית של העובדה' [' ['the verbal statement of the fact. כך איננו עושים הבחנה חדה בין פעולת התפיסה, הניסוי, ההבחנה, ההתנסות והדיווח המילולי על מה שנעשה ונצפה. כל אלה נראים כצדדים או היבטים של תנועה שלמה בלתי-שבורה ובלתי-נחלקת, המתיחסים בקירבה זה לזה, הן בתפקוד והן בתוכן (ולכן איננו נופלים להפרדה מפצלת בין פעילויותינו המנטליות ה 'פנימיות' ובין תפקודן 'כלפי חוץ').
46
   אין ספק, שימוש זה באופן הזרימתי מתאים מאד לתמונת עולם לפיה ישויות סטטיות לכאורה נראות בדומה כהפשטות של היבטים קבועים-יחסית בתנועה שלמה בלתי-שבורה בלתי-נחלקת. עם זאת שימוש זה מרחיק אף יותר במובן שהעובדה של דברים כאלה היא עצמה הפשטה ממש כמו ההיבט הקבוע יחסית של כל התנועה שמופיעה בתפיסה ונחווית בפעולה ש'עומדת-יחד' במצב נמשך ולכן מתאימה לתקשור בצורת קביעה/טיעון [[statement.
 
5. האופן הזרימתי והקשרו לתמונת העולם הכוללת שלנו
בראותנו (כפי שצוין בסעיף הקודם) שהאופן הזרימתי אינו מתיר לנו לדון בעובדה נצפית במונחי ישויות בעלות קיום נפרד וסטטי במהותו, נובל לציין שיש לשימוש באופן הזרימתי השלכות על תמונת העולם הכללית שלנו. לאמיתו של דבר, כפי שהוצג כבר במידה מסוימת, כל צורת שפה נושאת סוג של תמונת עולם שולטת או רווחת שנוטה לתפקד בחשיבה ובתפיסה שלנו בכל עת שנעשה בה שימוש, כך שלרוב יהיה קשה מאד לבטא בבהירות תמונת עולם מנוגדת לזו הנישאת במבנה השפה הראשוני. לכן, בחקירת כל צורת שפה כללית חיוני להקדיש תשומת לב רצינית וממושכת לתמונת העולם שלה, הן בתוכן והן בתפקוד. 
   כפי שצוין קודם, אחד החסרונות העיקריים בשימוש באופן הרגיל של השפה הוא בדיוק שההשתמעות [implication] הכללית שלה אינה מגבילה את תמונת העולם בשום דרך שהיא בכלל, ושבכל מקרה שאלות על תמונת עולם קשורות רק ל'פילוסופיה' של 'מישהו', ולא לתוכן השפה שלנו ותפקודה או לדרך שבה אנו נוטים לחוות את כל המציאות שבה אנו חיים. כלומר, בכך שהוא [אופן השפה הרגיל] גורם לנו להאמין שתמונת העולם שלנו היא עניין לא חשוב יחסית בלבד, שאולי מערבת בעיקר טעם או בחירה פרטית, האופן הרגיל של השפה מוביל אותנו לכשל בהענקת תשומת לב לתפקוד הממשי של תמונת העולם המפצלת שממלאת אופן זה, כך שהביצוע המורגל והאוטומטי של השפה והמחשבה שלנו מאפשר להטיל את ההפרדות האלה (בדרך בה דנו קודם) כאילו היו הפסקות ושברים ממשיים בטבע ה'מה זה'. לכן, מהותי שנהיה מודעים לתמונת העולם המוכלת בכל [in each] צורת שפה, שנהיה דרוכים, ערניים, ומוכנים לראות כאשר תמונות עולם אלה מפסיקות להתאים לתצפית ולהתנסות ממשית כשהן מורחבות מעבר לגבולות מסוימים.
47
  בפרק זה הובהר שתמונת העולם המוכלת באופן הזרימתי היא ביסודה זו שתוארה בפרק הראשון, ובוטאה באמירה שהכול הוא תנועה שלמה בלתי שבורה ובלתי נחלקת ושכל 'דבר' רק מופשט כהיבט או פן קבוע יחסית באותה תנועה. ברור על כן, שהאופן הזרימתי מכיל תמונת עולם שונה למדי מזו של מבנה השפה הרגיל. ספציפית יותר, אנו רואים שאפילו רק התייחסות רצינית לאופן שפה חדש כזה וצפייה בדרך שבה הוא עובד, יכולים לעזור להסב את תשומת לבנו לדרך שבה מבנה השפה הרגיל שלנו מפעיל עלינו לחצים רבים וסמויים להיאחז בתמונת עולם שבורה. האם יועיל להרחיק עוד ולנסות להציג את האופן הזרימתי לשימוש פעיל? לא ניתן לומר בשלב זה, אם כי פיתוח כזה עשוי בסופו של דבר להתברר כמועיל.  
 

[1]  למעשה השורש הלטיני 'videre’  שקיים במילהdivide' '  אין פירושו לראות [to see] אלא להבחין או להפריד [to set apart ]. פרוש זה הופיע ככל הנראה באופן מקרי. ברם, ניצול יתרון מקריות זו משרת טוב יותר את מטרות האופן הזרימתי בהתייחסות לחלוקה/הפרדה, בראש ובראשונה כאל פעולה תפיסתית, מאשר פעולת הפרדה פיסית.
[2]  כשמילה  נושאת קידומת כמו:di-, co-, con-  וכד' בשורש הפועל באופן הזרימתי, תופרד קידומת זו מהפועל באמצעות מקף על מנת להצביע על האופן בו נבנה הפועל בדרך זו. 
[3]  שימו לב, מכאן ואילך, על מנת לקצר לא נכנס באופן כללי לתיאור מלא של פשר צורת השורש כפי שעשינו עד כה.
 

פרק 3   התייחסות למציאות ולידע כאל תהליך  

 1. מבוא 
48 
הרעיון שיש להבין את המציאות כתהליך הוא עתיק חזור לפחות לימי הרקליטוס שאמר הכול זורם. הראשון שהעניק לרעיון זה פיתוח שיטתי ומקיף בזמנים מודרניים יותר היה ווייטהד[1]. בפרק זה אדון בשאלת היחסים בין מציאות לבין ידע מנקודת מבט כזו. אך בעוד שנקודת ההתחלה המפורשת שלי דומה באופן כללי לזו של ווייטהד, מקצת ההשתמעויות שייעלו כאן עשויות להיות שונות באופן משמעותי מאלה שבעבודתו.  
  אני רואה את מהות הרעיון של תהליך כפי שהוא מוצג בטיעון: לא רק שהכול משתנה, אלא שהכול הוא זרימה/השתנות מתמדת [flux]. כלומר, 'מה שהוא' הוא תהליך ההתהוות עצמו, בעוד כל האובייקטים, האירועים, הישויות, התנאים, המיבנים וכד', הם צורות שניתנות להפשטה מתהליך זה.  
  הדימוי הטוב ביותר לתהליך, הוא אולי זה של זרם [[stream שוטף, שקיומו [substance] לעולם אינו זהה. על זרם זה, אפשר לראות דגם משתנה-תמיד של שכשוכים, גלים, מערבולות, נחשולים וכד', שככאלה אין להם כמובן קיום בלתי-תלוי [עצמאי]. אלא, הם מופשטים מתנועת הזרימה, מופיעים ונעלמים בתהליך הכולל של הזרימה. קיום ארעי כזה, שעשוי להיווצר על ידי צורות מופשטות אלה, רומז [[implies לאי-תלות-יחסית או אוטונומיה ההתנהגותית בלבד, ולא לקיום בלתי-תלוי לגמרי של ממשויות מוחלטות [as ultimate substances]. (ראו בפרק 1 דיון נוסף ברעיון זה). 
49  
   
הפיסיקה המודרנית קובעת כמובן שזרמים ממשיים (לדוגמה, של מים) מורכבים מאטומים ואלה בתורם מורכבים מ'חלקיקים אלמנטריים' כגון, אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים וכו'. שנים רבות חשבו שהאחרונים הם 'החומר היסודי' ['substance ultimate'] של המציאות כולה, ויש לצמצם את כל התנועות הזורמות, כגון של נחלים, לצורות שמופשטות מתנועות אוספי חלקיקים הפועלים זה על זה במרחב [[space. עם זאת, נמצא שאפילו 'החלקיקים האלמנטאריים' יכולים להיווצר, להיכחד, ולשנות צורה, וזה מצביע על כך שאפילו אלה לא יכולים להיות ישויות סופיות [אולטימטיביות] אלא שגם הם צורות קבועות-יחסית המופשטות מרמה עמוקה יותר של תנועה.
   אפשר להניח שרמה עמוקה יותר זו של תנועה ניתנת לניתוח לחלקיקים זעירים יותר שאולי יתגלו כחומר האולטימטיבי של כל המציאות. אבל הרעיון שהכול תנועה שאותו אנו בוחנים כאן, שולל הנחה זו. אלא, מרעיון זה משתמע שכל אירוע, אובייקט, ישות, וכו' שניתנים לתיאור, הם הפשטה ממכלול תנועת זרימה בלתי ידועה ובלתי ניתנת להגדרה. זה אומר שלא משנה עד כמה ירחיק הידע שלנו על חוקי הפיסיקה, התוכן של חוקים אלו יעסוק עדיין בהפשטות כאלה שיש להן קיום והתנהגות בלתי-תלוייה באופן יחסי בלבד. כך לא נובל [[be led להנחה שאפשר יהיה להסביר את כל תכונות אוספי העצמים, האירועים, וכו' במונחי מערך מסוים בר ידיעה של ישויות חומריות יסודיות. בכל שלב עשויות להופיע תכונות נוספות של אוספים כאלה, ואת הקרקע האולטימטיבית שלהן יש לראות כמכלול לא ידוע של הזרימה [flux] האוניברסאלית.  
  לאחר שדנו במשתמע מהרעיון של תהליך בנוגע לטבע המציאות, נתייחס עתה לשאלה איך הרעיון הזה אמור להתייחס לטבע הידע. אם ברצוננו להיות עקביים ברור שעלינו לומר שגם הידע הוא תהליך הפשטה מזרימה כוללת אחת, וזו האחרונה מהווה על כן את הקרקע הן למציאות והן לידע אודות מציאות זו. אפשר כמובן לבטא במילים רעיון כזה בקלות רבה, אך בפועל קשה מאד לא ליפול לנטייה האוניברסאלית כמעט להתייחס לידע שלנו כאל סדרת אמיתות קבועות ביסודן וככאלה הן לא בעלות טבע תהליכי (לדוגמה, אפשר להודות שידע משתנה תמיד, אך לומר גם שהוא מצטבר, מה שאומר שהמרכיבים הבסיסים של הידע הם אמיתות קבועות שאותן עלינו לגלות). לאמיתו של דבר, אפילו לטעון לרכיב ידע קבוע לחלוטין כלשהו (כמו, 'הכול זורם'), זה לכונן משהו קבוע בשדה הידע; אבל אם  הכל זרימה, אז בהכרח כל חלק בידע יקבל את קיומו כצורה מופשטת בתהליך ההתהוות, כך שאין כל אפשרות לקיום אלמנטים של ידע קבועים באופן מוחלט.  

50
   האם ניתן להשתחרר מסתירה זו, במובן שאפשר להבין לא רק את המציאות, אלא גם את כל הידע כנובע [grounded] מאותה תנועת זרימה? או בהכרח חייבים לראות מקצת [some] רכיבי ידע (לדוגמה, אלה העוסקים בטבע תהליך) כאמיתות מוחלטות מעבר לזרימת   [flux] תהליך? לשאלה זו נפנה בפרק זה.
 
2.  מחשבה ואינטליגנציה   
  כדי לחקור את השאלה איך אפשר להבין ידע כתהליך נציין תחילה שכל ידע נוצר, מתגלה, מתוקשר, מותמר ומיושם במחשבה. כשמתייחסים למחשבה כתנועת התהוות (ולא רק לתוכן הדימויים והרעיונות המוגדרים היטב שלה), היא למעשה התהליך שבו לידע יש קיום קונקרטי ואקטואלי משלו. (דבר זה נדון במבוא.)
  מה הוא תהליך המחשבה? ביסודה, מחשבה היא התגובה האקטבית של הזיכרון בכל שלב בחיים. אנו כוללים במחשבה את התגובות האינטלקטואליות, הרגשיות, החושיות, השריריות והפיסיקליות של זיכרון. כל אלה הם היבטים של תהליך יציב אחד, וטיפול בהם בנפרד מביא לפיצול ובלבול. כל אלה הם תהליך אחד של תגובת הזיכרון לכל [each] מצב ממשי, כשתגובה בתורה מובילה לתרומה נוספת לזיכרון, כלומר מתנה את המחשבה הבאה.  
   אחת מצורות המחשבה המוקדמות והפרימיטיביות ביותר, היא, לדוגמה, זיכרון של כאב או עונג, המחובר עם דימוי ויזואלי, שמיעתי, או ריחני, שעשוי להתעורר באמצעות עצם או סיטואציה. בתרבות שלנו מקובל להתייחס לזיכרונות המערבים תוכן של דימוי, כנפרדים מאלה המערבים רגשות. עם זאת, ברור שהמובן הכולל [the whole meanning] של זיכרון כזה הוא בדיוק [just] הקישור של הדימוי עם ההרגשה שלו, אשר (יחד עם התוכן האינטלקטואלי והתגובה הפיסית) מכונן את מכלול השיפוט האם מה שזכור הוא טוב או רע, נחשק או לא, וכו'.
    ברור שמחשבה, הנחשבת בדרך זו כתגובה של זיכרון היא באופן בסיסי מכאנית בסדר פעולתה. היא או חזרה על מבנה קודם כלשהו הנשלף מן הזיכרון, או שילוב מסודר ומאורגן של זיכרונות אלה במבנים נוספים של רעיונות, תפיסות, קטגוריות וכו'. שילובים אלה עשויים להשיג [possess] סוג כלשהו של חידוש הנובע מן המשחק הפנימי המקרי [fortuitous] בין אלמנטים של הזיכרון, אך ברור שחידוש כזה הוא עדיין מכני במהותו (כמו שילובים חדשים שמופיעים בקלידוסקופ).
51  
בתהליך מכני זה אין כל סיבה מדוע מחשבות שעולות אמורות רלבנטיות או מתאימות למצב האקטואלי המעורר אותן. התפיסה אם מחשבות מסוימות רלבנטיות, מתאימות או לא מתאימות, מצריכה הפעלת אנרגיה שאינה מכנית, אנרגיה שנכנה אינטליגנציה. זו האחרונה מסוגלת להבחין בסדר חדש או במבנה חדש שאינו רק התאמה למה שכבר ידוע או נמצא בזיכרון. לדוגמה, אפשר לעבוד זמן רב על בעיה מבלבלת [ [puzzling.  לפתע, בהבזק של הבנה עשויים לראות את חוסר הרלבנטיות של כל דרך המחשבה על אותה בעיה, לצד גישה שונה שלפיה כל האלמנטים מתאימים בסדר חדש ובמבנה חדש. הבזק כזה במהותו הוא פעולת תפיסה [act of perception], השונה כמובן מתהליך מחשבה (רעיון דומה נדון בפרק 1), למרות שפעולת תפיסה עשויה לבוא לביטוי במחשבה. מה שמעורב בפעולה הזו הוא תפיסה באמצעות השכל [perception through the mind] של סדרים ויחסים מופשטים, כגון: שוני וזהות, הפרדה וחיבור, הכרחי ומקרי, סיבה ותוצאה, וכו'.
לכן חיברנו יחד את כל התגובות המותנות והמכאניות ביסודן של הזיכרון תחת סמל או מילה אחת, כלומר, מחשבה, והבחנו אותן מהתגובה הבלתי מותנית, הרעננה והמקורית, של אינטליגנציה (או של תפיסה אינטליגנטית) שבה עשוי לצמוח משהו חדש. עם זאת, בנקודה זו אפשר לשאול: 'איך אפשר לדעת שתגובה בלתי מותנית כזו אפשרית בכלל?' זו שאלה רחבה שלא ניתן לדון בה כאן באופן מלא. עם זאת, אפשר להצביע כאן, שלפחות במשתמע, כל אחד מקבל למעשה את הרעיון שאינטליגנציה אינה התנייה (ולאמיתו של דבר, באופן עקבי אין אפשרות לא לקבל את הרעיון הזה).   
    נניח, לדוגמה, ניסיון  לטעון שכל פעולות האדם הן מותנות ומכאניות. אופייני לראייה כזו שתינשא אחת משתי הצורות: או שאומרים שהאדם הוא תוצר התורשה שלו, או, לחלופין, שאדם נקבע על ידי גורמים סביבתיים. עם זאת, אפשר לשאול את המאמין בקביעה התורשתית האם טיעונו לאמונה זו אינו אלא תוצר התורשה שלו. במילים אחרות, האם המבנה הגנטי שלו מאלץ אותו לטעון טיעון כזה? בדומה, אפשר לשאול את המאמין בטיעון הסביבתי, האם הטיעון בזכות אמונה כזו אינו אלא דקלום חיצוני [spouting forth] של מלים בדגם שהותנה עבורו על ידי סביבתו. ברור שבשני המקרים (כמו גם במקרה של הטענה שהאדם מותנה לחלוטין הן בידי תורשה והן בידי הסביבה), על התשובה להיות שלילית, משום שאלמלא כן, הדוברים יכחישו אפשרות שטיעונם עשוי להיות בעל פשר. למעשה, בכל אחד מן הטיעונים מובלע בהכרח שהדובר מסוגל לדבר מתוך תפיסה אינטליגנטית שעשויה להציע  אמת שאינה תוצאה של מכניזם המבוסס רק על פשר או כישורים שנרכשו בעבר. כך אנו רואים שאף אחד לא יכול להימנע מלהכיל, באופן התקשורת שלו [no one can avoid implying, by his mode of communication], שהוא מקבל לפחות את האפשרות של קיום אותה תפיסה לא מותנית, חופשית, שאנו מכנים בשם אינטליגנציה.
52
כעת, יש הרבה עדויות שמצביעות על כך שמחשבה היא באופן בסיסי תהליך חומרי. לדוגמה, נצפה במגוון רחב של הֵקשרים שמחשבה היא בלתי נפרדת מפעילות חשמלית וכימית במוח ובמערכת העצבים, ואינה נפרדת מתנועות ומתחים נלווים של שרירים. האם אפשר לומר שאינטליגנציה היא תהליך דומה, אם כי אולי מעודן/חמקמק [subtle] יותר בטבעו?  
בגישה שאנו מציעים כאן מובלע שאין זה כך. אם אינטליגנציה אמורה להיות פעולה בלתי מותנית של תפיסה, הקרקע שלה לא יכולה להיות במבנים כגון תאים, מולקולות, אטומים, חלקיקים אלמנטריים וכו'. בסופו של דבר, כל מה שנקבע על ידי חוקים של מבנים כאלה חייב להיות בתחום של מה שניתן לידיעה, כלומר, מאוחסן בזיכרון, ולכן יהיה עליו להיות בעל טבע מכאני של כל דבר שיכול להיות מוטמע בתהליך מחשבה שאופיו מכאני ביסודו. לכן הפעולה הממשית של אינטליגנציה היא מעבר לאפשרות התנייתה או הגדרתה בידי גורמים שאפשר לכלול בכל חוק שהוא שניתן לידיעה. כך, אנו רואים שהקרקע לאינטליגנציה חייבת להיות בזרימה הבלתי ידועה והבלתי ניתנת להגדרה, שהיא גם הקרקע לכל צורות החומר שניתנות להגדרה. לכן לא ניתן להסיק או להסביר אינטליגנציה על בסיס ידע של ענף כלשהו (לדוגמה, פיסיקה או ביולוגיה). מקורה פנימי ועמוק יותר מכל סדר בר-ידיעה שיכול לתארה. (למעשה, יש להבין את אותו סדר של צורות בנות הגדרה של חומר שבאמצעותו היינו מקווים להבין אינטליגנציה.)  
מהם אפוא היחסים בין אינטליגנציה ומחשבה?בקצרה אפשר לומר שכאשר מחשבה מתפקדת לעצמה, התהליך מכני ולא אינטליגנטי, משום שהיא אוכפת את הסדר של עצמה הנשלף מזיכרון, שבאופן כללי אינו רלבנטי או מתאים. עם זאת, למחשבה יש יכולת תגובה לא רק מהזיכרון אלא גם מתפיסה בלתי מותנית של אינטליגנציה, שיכולה לראות, בכל מקרה לגופו, אם קו מחשבה מסוים הוא רלבנטי ומתאים.
53
יתאים אולי להתייחס כאן לדימוי של מקלט רדיו. כאשר תפוקת המקלט 'מזינה מחדש' את תשומתו, המקלט פועל 'לעצמו' ומייצר בעיקר רעש לא רלבנטי ונטול משמעות, אבל כשהוא רגיש לאות בגל רדיו, הסדר הפנימי של תנועת הזרם החשמלי שלו (המותמר לגלי קול) מקביל לסדר האות, ואז המקלט מתפקד להבאת סדר משמעותי שמקורו מעבר לרמת המבנה שלו, לתנועות ברמת המבנה שלו. אפשר אולי להציע שבתפיסה אינטליגנטית המוח ומערכת העצבים מגיבים ישירות לסדר בזרימה האוניברסאלית והלא ידועה, שלא ניתן לצמצמו לשום דבר שניתן להגדיר במונחים של מבנים ברי ידיעה.
לאינטליגנציה ולתהליך חומרי יש אפוא מקור אחד, שהוא, בסופו של דבר, המכלול הבלתי ידוע של הזרימה האוניברסלית. במובן מסוים, זה רומז שמה שנהוג לכנות בדרך כלל חומר ורוח, הם הפשטות מהזרימה האוניברסאלית, ויש לראות בשניהם סדרים שונים ואוטונומיים-יחסית בתוך תנועה כולית אחת (רעיון זה נדון בהרחבה בפרק 7).  מחשבה שמגיבה לתפיסה אינטליגנטית היא זו שיכולה להביא להרמוניה מלאה או התאמה בין חומר ורוח.  
 
3.  המחשבה  והדבר
בהינתן שמחשבה היא תהליך חומרי שעשוי להיות רלבנטי בהקשר קצת יותר כללי כאשר היא נעה במקביל לתפיסה אינטיליגנטית, נובל עתה לחקירת היחסים בין מחשבה לבין מציאות. מקובל להאמין שתוכן המחשבה הוא סוג של השתקפות תואמת ל 'דברים האמיתיים', מעין העתק, או דימוי, או חיקוי, או סוג של 'מפה' של דברים, או (בעקבות ההצעה של אפלטון) אחיזה [a grasp] בצורות המהותיות והפנימיות ביותר של הדברים.
    האם השקפה כלשהי מאלה נכונה? או האם השאלה עצמה לא מצריכה הבהרה נוספת? שהרי היא מניחה שאנו יודעים מה הכוונה ב 'דבר האמיתי' ובהבחנה בין מחשבה לבין מציאות. אבל זה בדיוק מה שלא מובן כהלכה (לדוגמה, אפילו המושג המתוחכם יחסית של 'דבר לעצמו' של קאנט אינו בהיר, והוא נאיבי ממש כמו הרעיון של 'דבר אמיתי').
54
   נוכל אולי למצוא רמז בעניין זה על ידי פנייה לשורשים של מילים כמו 'דבר' ו'מציאות'. בחקירת מקורות של מילים אפשר אולי לראות סוג של ארכיאולוגיה של תהליך המחשבה שלנו, במובן שעקבות של צורות מחשבה קודמות עשויות להתגלות בתצפיות שנעשות בתחום זה. כמו במחקר של חברה אנושית רמזים שמגיעים ממחקרים ארכיאולוגיים עשויים לעיתים קרובות לעזור לנו להבין טוב יותר את המצב הנוכחי.
אם נבדוק כעת את המילה'thing'  ['דבר'][2], נגלה שהיא שימשה למגוון מילים באנגלית עתיקה שמשמעותן כולל 'אובייקט', 'פעולה', 'אירוע', 'תנאים', 'פגישה', והתייחסה למילים שכוונתן  'להגדיר' ['to determine'], 'ליישב' ['to settle'], ויתכן, 'זמן' או 'עונה'. לכן הפשר המקורי של המילה 'דבר' היה אולי 'משהו שמתרחש בזמן נתון או בתנאים מסוימים'. (השווה למילה הגרמנית 'bedingen' שפרושה 'להתנות' או 'להגדיר', שאפשר אולי להעבירה ל 'to bething'[3] באנגלית).  כל המובנים האלה מצביעים על כך שהמילה 'דבר' הופיעה כהתוויה כללית מאד לכל צורת קיום בת חלוף או קבועה שהיא מוגדרת או מוגבלת בתנאים.  
   מה הוא מקור המילה 'מציאות' ['reality']? מילה זו באה מהמילה הלטינית 'res' שפרושה 'דבר'. להיות אמיתי זה להיות 'דבר'. המילה  'מציאות' במובנה הקדום מציינת אפוא 'דבר-יות באופן כללי' ['thinghood in general'] או 'האיכות של היות דבר'  ['the quality of being a thing']. 
  מעניין במיוחד שהמילה 'res' מקורה בפועל 'reri' שפירושו 'לחשוב', כך שמילולית  'res' הוא 'מה שחושבים עליו'. משתמע מכך כמובן שמה שאנו חושבים עליו הוא בעל קיום בלתי תלוי בתהליך המחשבה, או במלים אחרות כשאנחנו יוצרים ומקיימים רעיון כדימוי מנטאלי על ידי חשיבה עליו, איננו יוצרים ומקיימים בדרך זו 'דבר אמיתי'. למרות זאת, 'הדבר האמיתי' מוגבל על ידי תנאים שניתנים לביטוי במונחים של מחשבה. בדבר האמיתי יש כמובן יותר ממה שאפשר לרמוז עליו אי פעם [[ever בתוכן המחשבה שלנו, שתמיד יכול להתגלות בתצפיות נוספות.  יתר על כן, בדרך כלל המחשבה שלנו אינה נכונה באופן מלא ושלם, כך שבסופו של דבר אפשר לצפות שדבר אמיתי עשוי להציג התנהגויות או תכונות שנוגדות מקצת ההשתמעויות של המחשבה שלנו עליו. אלה הן למעשה בין הדרכים העיקריות שבהן הדבר האמיתי יכול להציג את אי תלותו הבסיסית ממחשבה. ההתוויה העיקרית אם כן ליחסים בין דבר למחשבה, היא אז, שכאשר חושבים באופן נכונן על דבר מסוים, מחשבה זו יכולה, לפחות עד נקודה מסוימת, להדריך את הפעולות ביחס לאותו דבר לייצר מצב כולל שהוא הרמוני וחופשי מסתירות ובלבול. 
55
   אם הקרקע המשותפת לדבר ולמחשבה עליו היא בזרימה האחת הבלתי מוגדרת והלא ידועה, אז הניסיון להסביר את היחסים ביניהם בהנחה שמחשבה היא השתקפות תואמת [reflective correspondence] לדבר, חסר משמעות, שהרי שניהם, גם המחשבה וגם הדבר, הם צורות מופשטות מהתהליך הטוטלי. ההסבר [reason] לשאלה מדוע צורות אלה [דבר ומחשבה] מתייחסות זו לזו, עשוי להיות רק בקרקע שממנה הן צומחות, אבל אין כל דרך לדון בהשתקפות תואמת בקרקע זו, משום שהשתקפות תואמת פרושה ידע, בעוד שהקרקע היא מעבר למה שניתן להטמיע בתוכן של ידע. 
   האם זה אומר שלא תתכן תובנה נוספת על היחסים בין דבר ומחשבה? למעשה אנו מציעים שתובנה נוספת כזו אפשרית, אך היא מחייבת התבוננות בשאלה בדרך שונה. כדי להראות את הכוון המעורב בדרך הזו, נוכל להתייחס כאנלוגיה לריקוד הידוע של הדבורים שבו אחת הדבורים יכולה להתוות לדבורים אחרות את המיקום של פרחים נושאי דבש. קרוב לודאי שאין להבין ריקוד זה כיוצר ב'מוחות' של הדבורים צורת ידע של השתקפות תואמת עם הפרחים. אלא, זו פעילות שכאשר היא מתבצעת באופן נכון, היא פועלת כסימן או התוויה לעריכת הדבורים בסדר פעולה שבאופן כללי יוביל אותן לדבש. פעולה זו אינה נפרדת מכל הקשור באיסוף הדבש. פעולה זו זורמת ומתמזגת לצעד הבא בתהליך רצוף. כך אפשר להציע להתייחס לרעיון שמחשבה היא סוג של 'ריקוד של המוח [mind]' המתפקד באופן מתווה, וכאשר הוא מתבצע באופן נכון, הוא זורם ומתמזג לסוג של תהליך כולל מסודר והרמוני בחיים כמכלול.
    הכוונה בסדר והרמוניה כאלה בעניינים פרקטיים ברורה למדי (לדוגמה, קהילה מצליחה ביצירת מזון, ביגוד, מחסה, תנאי חיים בריאים וכו'.), אבל האדם מעורב גם במחשבה שהולכת מעבר לפרקטיקה המיידית. לדוגמה, מאז ימי קדם ניסה האדם להבין את מקור כל הדברים סדרם וטבעם הכללי במחשבה הדתית בפילוסופיה ובמדע. אפשר לכנות מחשבה כזו מחשבה שתוכנה הוא 'המכלול כל מה שהוא' [the totality of all that is] (לדוגמה, הניסיון להבין את טבע המציאות כשלם [as a whole]. מה שאנו מציעים כאן הוא שהבנה כזו של המכלול  [totality] אינה 'השתקפות תואמת' בין 'מחשבה' לבין 'המציאות כשלם'. אלא, יש לראותה כצורת אומנות, כמו שירה, שעשויה לערוך [[dispose אותנו לעבר סדר והרמוניה בכל 'הריקוד של הרוח [mind]' (וכך בתפקוד הכללי של המוח ומערכת העצבים). נקודה זו הוצגה קודם, בהקדמה. 
56
  מה שנדרש כאן אפוא אינו הסבר [explanation] שייתן לנו קצת ידע על היחסים בין מחשבה לבין דבר, או בין  מחשבה לבין 'המציאות בכללותה'. אלא, נדרשת פעולה של  הבנה [an act of understanding]  ; שבה נראה את המכלול כתהליך ממשי, שכאשר הוא מתבצע נכון, הוא נוטה להביא עמו פעולה מסודרת והרמונית כוללת המשלבת הן את המחשבה והן את מה שהמחשבה היא אודותיו בתנועה אחת, שבה אין לניתוח לחלקים נפרדים (כגון, מחשבה ודבר) כל פשר.
 
4. מחשבה ולא-מחשבה
בעוד שברור על כן שמחשבה ודבר לא ניתנים בסופו של עניין לניתוח הולם כקיומים נפרדים, גם אין ספק שבהתנסות המיידית של האדם מידה של הפרדה וניתוח כזה נחוצים, לפחות זמנית או כנקודת התחלה [as a point of depature]. לאמיתו של דבר, ההבחנה בין מה שהוא אמיתי לבין מה שהוא רק מחשבה, ולכן הוא דמיון או אשליה, היא לחלוטין הכרחית, לא רק כדי להצליח בעניינים פרקטיים אלא גם אפילו רק כדי לקיים את שפיותנו לאורך זמן.
  ראוי להתייחס כאן לשאלה כיצד הבחנה כזו עשויה לצמוח. לדוגמה, ידוע היטב [4] שילד קטן מתקשה לעיתים קרובות להפריד בין התכנים של מחשבתו לבין דברים ממשיים (למשל, הוא עשוי לדמיין שתכנים אלה נראים לאחרים כפי שהם נראים לו, ועשוי לפחד ממה שאחרים יכנו 'סכנות דמיוניות'). כך, בעוד הוא מתחיל בתהליך החשיבה באופן נאיבי (כלומר, בלי להיות מודע במפורש לכך שהוא זה החושב), הוא נעשה מודע בשלב מסוים לתהליך המחשבה כשהוא מבין שמקצת 'הדברים' שנראה היה לו שהוא מבחין בהם, למעשה הם 'רק מחשבות' ולכן הם 'לא דברים'  [''no things] (או שהם 'שום דבר' ['nothing]), בעוד שדברים אחרים הם 'אמתיים' ['real'] (או 'משהו' [''something] ).
  האדם הפרימיטיבי ודאי היה [must be] במצב דומה לעיתים קרובות. כאשר החל לבנות את ההרחבה של מחשבתו הפרקטית-טכנית במהלך עיסוקיו בדברים, מחשבות דמות [[images כאלה נעשו תכופות ועזות יותר. כדי לכונן איזון הולם והרמוני במכלול חייו, הוא חש ככל הנראה בצורך לפתח בדרך דומה את מחשבתו על המכלול. בסוג מחשבה זה, ההבחנה בין מחשבה לבין דבר מועדת באופן מיוחד לבלבול. כלומר, כאשר בני אדם החלו לחשוב על כוחות הטבע והאלים, וכשאמנים יצרו דימויים ריאליסטיים של בעלי חיים ואלים שנחוו כבעלי כוחות קסם או כישוף, בני אדם תחברו לסוג של מחשבה נטולת כל ייחוס פיסי ברור, שהייתה כה עזה עד שלא ניתן היה להרפות ממנה [so unremittant], והייתה כה 'ריאליסטית' עד שלא יכלו עוד לקיים הבחנה ברורה בין דימוי מנטאלי לבין מציאות. בסופו של דבר התנסויות כאלה הובילו בהכרח לתחושה עמוקה של דחף להבהיר הבחנה זו (שבאה לביטוי בשאלות כגון 'מי אני?', 'מה טבעי?', 'מה הם היחסים האמיתיים בין אדם, טבע ואלילים?', וכו'.), משום שלהישאר באופן קבוע בבלבול בשאלה מה אמיתי ומה לא, זה מצב שהאדם חייב היה בסופו של דבר לגלות כבלתי נסבל, משום שהוא לא רק לא מאפשר גישה רציונלית לבעיות פרקטיות אלא גם מרוקן את החיים מכל פשר [robs life from all meaning].
57
   ברור אפוא שבמוקדם או במאוחר, בתהליך הכולל של מחשבתו, האדם יערב מאמצים שיטתיים להבהיר הבחנה זו. אפשר לראות שבשלב כלשהו בתהליך הזה יורגש שלא מספיק לדעת איך להבחין מחשבות מסוימות מדברים מסוימים, אלא, שהכרחי להבין את ההבחנה הזו באופן אוניברסלי. האדם הפרימיטיבי או הילד הקטן עשוי אז אולי לחוות הבזק של תובנה שבה יראה, קרוב לודאי בלי לבטא זאת במפורש באופן מילולי, שיש להבחין את המחשבה כמכלול מהמכלול שאינו מחשבה. אפשר אולי להציג זאת באופן תמציתי יותר כהבחנה בין מחשבה [Thought] ולא-מחשבה Not Thought]] , ובקצרה: T ו- .NT  ההיגיון המוכל בהבחנה כזו הוא: 

     T[מחשבה] אינה NT [לא מחשבה] (מחשבה ומה שאינו מחשבה הם עניינים נפרדים ושונים לחלוטין זה מזה: אפשרות אחת מוציאה את
     השניה מכלל אפשרות). 
    הכל הוא או T או NT  (מחשבה ומה שאינו מחשבה מכסים כל מה שיכול להתקיים).   
 
    במובן מסוים חשיבה אמיתית מתחילה בהבחנה זו. לפני שחשיבה כזו מתקיימת עשויה להתקיים חשיבה, אך כפי שצוין קודם' לא יכולה להיות מודעות מלאה לכך שמה שקורה הוא תהליך חשיבה.  כלומר, מחשבה נכונה [proper] מתחילה במחשבה מודעת לעצמה באמצעות הבחנתה ממה שהוא לא-מחשבה.
    יתר על כן, צעד זה שבו באמת מתחילה מחשבה, הוא אולי המחשבה הראשונה שתוכנה הוא מכלול. ואפשר לראות כמה מחשבה כזו נעוצה [embeded] עמוק בתודעה של כל האנושות, ואיך היא מופיעה מוקדם מאד כשלב הכרחי במאמץ של המחשבה להביא סדר ושפיות ל 'ריקוד' שלה.
    אופן מחשבה זה מפותח בהמשך ומותאם בניסיון לגלות תכונות מאפיינות או איכויות השייכות למחשבה וללא-מחשבה. כך, בדרך כלל לא-מחשבה מזוהה עם מציאות במובן של 'דבר' [[thinghood. כפי שצוין קודם, דברים אמיתיים מזוהים בעיקר על ידי אי תלותם בדרך שבה אנו חושבים עליהם.  הבחנות מאפיינות נוספות הן שדברים אמיתיים עשויים להיות ברי מישוש, יציבים, עמידים לניסיונות לשנותם, מקורות לפעילות עצמאית בכל המציאות. מנגד, מחשבות עשויות להראות רק 'עניין מנטאלי', לא מוחשיות [[impalpable, ארעיות, משתנות בקלות, שאין ביכולתן ליזום מערכי פעילות עצמאיים מחוץ לעצמן, וכד'.  
58 
   עם זאת, בסופו של דבר, הבחנה קבועה כזו בין מחשבה ללא-מחשבה לא יכולה להתקיים לאורך זמן [be maintained], משום שאפשר לראות שמחשבה היא פעילות אמיתית שיש לעגן אותה במכלול רחב יותר של תנועה ופעולה אמיתית שחופפת וכוללת מחשבה.  
   לכן, כפי שצוין קודם, מחשבה היא תהליך חומרי שתוכנו הוא התגובה הכוללת של הזיכרון, כולל רגשות, תגובות שרירים ואף תחושות פיסיות שנובעות מן ומתמזגות עם כל התגובה. למעשה, כל המאפיינים המלאכותיים של הסביבה הכללית שלנו, הם, במובן זה, הרחבות של תהליך המחשבה משום שהבסיס לצורתם, לעיצובם, ולסדרים הכללים של תנועתם, מקורו במחשבה, והם משולבים בסביבה זו בפעילות אנושית שמונחית בידי מחשבה כזו. כך גם בכוון ההפוך, לכל דבר בסביבה הכללית הטבעית או המלאכותית יש צורה, עיצוב, אופן תנועה, התוכן 'שזורם אליה' באמצעות תפיסה, שמאפשרים לחוות חוויות המותירות עיקבות בזיכרון שתורמות כך לבסיס של מחשבה נוספת.  
  בתנועה כוללת זו, תוכן שמקורו היה בזיכרון עובר באופן רצוף לסביבה והופך למאפיין בלתי נפרד ממנה, כל תוכן שמקורו היה בסביבה עובר לזיכרון והופך למאפיין בלתי נפרד ממנו, כך (כפי שצוין קודם) שהשניים משתתפים בתהליך כולל אחד, שניתוחו לחלקים נפרדים (לדוגמה, מחשבה ודבר) חסר משמעות בסופו של דבר. תהליך כזה, שבו מחשבה (כלומר תגובת הזיכרון) והסביבה הכללית קשורים זה בזה ביציבות, הוא ללא ספק בעל טבע מעגלי, כפי שמודגם באופן סמלי באיור 3.1 (אם כי באופן מדויק יותר המעגל אמור כמובן להראות כנפתח תמיד בספירלה). 
59
 
   
 
 
 
 

איור 3.1
 
  תנועה מעגלית (או ספירלית) זו, שבה יש למחשבה קיום ממשי וקונקרטי מלא כוללת גם תקשורת של מחשבות בין בני אדם (שכל אחד מהם הוא חלק מסביבתו של האחר) והיא מרחיקה ללא גבול לעבר [it goes indefinitly far into the past]. לכן, בשום שלב איננו יכולים לומר נכונה שהתהליך הכולל של מחשבה מתחיל או נגמר. אלא, יש לראותו כמכלול בלתי שבור אחד של תנועה שאינו שייך לשום אדם, מקום, זמן או קבוצת אנשים מסוימת. בהתחשב בטבעה הפיסי של תגובת הזיכרון בריאקציות של עצבים, רגשות, תנועות שרירים וכו', ובהתחשב בהתמזגות תגובות אלה בסביבה הכללית בתהליך מעגלי כולל שתואר לעיל, רואים שמחשבה היא לא-מחשבה ( NT is   T ).
   עם זאת כך גם בכוון השני, אנו יכולים לראות שלא-מחשבה היא מחשבה ( NT is T ). כלומר, 'מציאות' למעשה [actually] היא מילה שרומזת לתוכן מחשבה מסוים. וודאי, אפשר לומר זאת על כל מונח בשפה שלנו, אך כפי שראינו מונחים כאלה עשויים להצביע באופן כללי על דברים אמיתיים [real things] שבאופן עקרוני אנו יכולים לקלוט [perceive]. עם זאת אין כל דרך להסתכל במציאות כאילו הייתה איזה סוג של 'דבר' כדי לבדוק אם הרעיון שלנו מתאים או לא מתאים ל 'דבר הזה שמכונה מציאות'. למעשה כבר הצענו בקשר לזה שהמונח 'מציאות' מצביע על מכלול זרימה בלתי-ידוע ובלתי ניתן להגדרה שהוא הבסיס לכל הדברים ולתהליך החשיבה עצמו, כמו גם לתנועת התפיסה האינטיליגנטית. אבל באופן בסיסי זה לא משנה את השאלה, משום שאם המציאות אינה ידועה ואינה ניתנת לידיעה, איך נוכל להיות בטוחים שהיא קיימת שם בכלל? התשובה היא, כמובן, שאיננו יכולים להיות בטוחים.
   אף על פי כן, לא נובע מזה ש 'מציאות' היא מילה נטולת משמעות, משום שהמוח [mind], כפי שראינו כבר קודם, יכול לנוע ב 'ריקוד המחשבה' בדרך מסודרת ושפויה לאורך זמן רק אם 'צורת הריקוד' מכילה מידה מסוימת של הבחנה בין מחשבה לבין מה שהוא לא-מחשבה (כלומר, מציאות). עם זאת גם ראינו שיש לעשות הבחנה זו בזרימה משתנה-תמיד של תהליך שבו מחשבה עוברת ללא-מחשבה ולא-מחשבה עוברת למחשבה, כך שלא ניתן לראותה כקבועה.  הבחנה לא-קבועה כזו מצריכה, ללא ספק, תנועה חופשית של התפיסה האינטליגנטית שיכולה להבחין בכל מקרה לגופו [in each occasion] איזה תוכן מקורו במחשבה ואיזה תוכן מקורו במציאות שאינה תלויה במחשבה.
60
     ברור איפוא שלא יהיה נכון לראות במונח 'מציאות' (שבהקשר זה הכוונה 'מציאות כמכלול') חלק מהתוכן של מחשבה, או אם נציג זאת בדרך אחרת, אנו עשויים לומר שמציאות אינה דבר וגם אינה מכלול כל הדברים (כלומר, איננו מזהים 'מציאות' עם 'הכל' [everything]). מאחר והמילה 'דבר' מציינת צורה מותנית של קיום, זה אומר גם שאין לראות את ה'מציאות כמכלול' כמותנית. (למעשה, אי אפשר שתראה כך באופן עקבי, משום שעצם המושג 'מציאות כמכלול'  רומז שהוא כולל את כל הגורמים שיכולים להתנות אותה ושבהם היא יכולה להיות תלויה). כך כל רעיון של מכלול שמבוסס על הבחנה קבועה ותמידית בין מחשבה ומציאות בהכרח יקרוס כשייושם למכלול.
הצורה המקורית של הבחנה קבועה בין מחשבה לבין מציאות (כלומר, לא-מחשבה) הייתה:
     
           מחשבה אינה לא-מחשבה                               T is not NT]]
           הכל הוא או מחשבה או לא-מחשבה    [ All is either T or NT]
 
צורה זו אופיינית למה שמכונה הגיון אריסטוטלי (למרות כמובן שקרוב לודאי צורת הגיון זו היא עתיקה כמו מחשבה ממש [[proper, בעוד אריסטו היה רק הראשון הידוע לנו שביטא צורת הגיון זו באופן בהיר ותמציתי). אפשר לכנות צורת הגיון זו 'הגיון שמתאים לדברים' [[the logic proper to things. כל צורת מחשבה מסוימת שמתאימה להגיון זה, יכולה, כמובן, להיות ישימה לדבר תואם רק בתנאים מסוימים שנדרשים לאותו דבר להיות מה שהוא. כלומר, מערך צורות מחשבה שעוקבות אחר חוקי ההגיון של אריסטו ישרתו כהנחיות מתאימות רק בפעילויות הקשורות בדברים בתחום מוגבל כלשהו, שמעבר לו דברים אלה חייבים להשתנות או להתנהג בדרכים חדשות, כך שצורות מחשבה אחרות ידרשו אז.  
כפי שראינו, בבואנו להתייחס ל'מכלול כל מה שהוא'  העניין הראשון במעלה שלנו אינו בדברים מותנים אלא במכלול הבלתי מותנה שהוא הקרקע הבסיסית [ultimate] לכל. כאן, החוקים שבוטאו על ידי אריסטו קורסים במובן שאין אפילו תחום מוגבל או סדרת תנאים שניתן להחיל: משום שבנוסף לחוקי אריסטו עלינו לטעון את הר"מ:
61
       מחשבה היא לא מחשבה                [ T is NT]
       מה שאינו מחשבה הוא מחשבה       [  [NT is T
 
הכל הוא גם מחשבה וגם לא-מחשבה (כלומר, שניהם זורמים זה לזה ומתמזגים בתהליך אחד בלתי נשבר שבו, בסופו של דבר, הם אחד).
הכל הוא לא 'מחשבה' [Tוגם לא  'לא-מחשבה' [NT] (כלומר, הקרקע המוחלטת [ultimate] אינה ידועה, ולכן לא ניתנת לספציפיקציה: לא כמחשבה, לא כלא-מחשבה, ולא בכל דרך אחרת).
 
  אם נחבר את האמור לעיל עם ה- 'T אינו NT '  ו 'הכל הוא או T או NT ' המקורי, ואם  גם נניח ש: 'T' ו  'NT' הם שמות של  דברים, נקבל סתירה פנימית מוחלטת. מה שאנו עושים כאן הוא לראות בכל הקומבינציה הזו התוויה לכך ש 'T' ו 'NT' אינם שמות של דברים. אלא, כפי שהותווה קודם, יש להחשיבם כמונחים בשיח שלנו שתפקידם לערוך את המוח [mind] לפעולה של תפיסה אינטליגנטית, שמה שנדרש לה זו הבחנה בכל מקרה לגופו [[in each case איזה תוכן נוצר במחשבה (כלומר, התגובה של זיכרון), ואיזה תוכן נוצר ב 'מציאות' כלשהי שלא תלויה במחשבה. מאחר שהמציאות שלא תלויה במחשבה בסופו של דבר היא בלתי ידועה ובלתי ניתנת לידיעה, אין ספק שהבחנה כזו לא יכולה לקבל את הצורה של ייחוס מאפיין תוכן מסוים לקטגוריה מסוימת קבועה, T או NT [מחשבה או לא מחשבה].  בשונה [rather], אם קיימת מודעות למכלול המשתנה-תמיד, של מה שנוצר במחשבה  (כלומר, תגובת הזיכרון, שהוא השדה של הידוע), אז, במשתמע [by implication], יש להתייחס לכל מה שאינו במכלול זה כמשהו שמקורו בלתי תלוי במחשבה. 
  ברור, חשוב מאד ששום חלק שנוצר בתגובת הזיכרון לא יוחמץ או יוותר ללא תשומת לב. כלומר, 'השגיאה' הראשונה במעלה שאפשר לעשות בתחום זה אינה השגיאה הפוזיטיבית של ייחוס מוטעה של מה שנוצר במחשבה למציאות בלתי-תלויה במחשבה. אלא, זו השגיאה הנגטיבית של התעלמות או כשל בתשומת לב לכך שתנועה מסוימת נוצרת במחשבה, ובשל כך מתייחסים אליה במשתמע כתנועה שנוצרת בלא-מחשבה. בדרך זו מה שלמעשה הוא תהליך אחד של מחשבה, מטופל במשתמע כאילו היה מפוצל לשני חלקים (אך כמובן בלי להיות מודעים לכך שזה מה שקורה). שבירה לא-מודעת כזו של תהליך המחשבה מובילה בהכרח לעיוות בתפיסה כולה. 
62
אם מובלים כך לייחס את תגובות הזיכרון שלנו למציאות שהיא בלתי תלויה בתגובות אלה, יתקיים 'היזון חוזר' נוסף שיוביל למחשבות לא-רלבנטיות נוספות על אותה 'מציאות בלתי תלויה'. מחשבות אלה יכוננו אז תגובות לא מתאימות [inappropriate] נוספות של הזיכרון שיתווספו לאותה 'מציאות בלתי תלויה' בתהליך המזין את עצמו שבדרך כלל קשה מאד להשתחרר ממנו. סוג זה של היזון חוזר (שהצבענו עליו קודם בהקשר לאנלוגיה בה דימינו מחשבה למקלט רדיו), יוביל ללא ספק לבלבול בכל פעולת השכל [mind].   
 
5  התייחסות לשדה הידע כאל תהליך
         
בהתנסות רגילה, בה אנו עוסקים בדברים נתונים לחושים, התפיסה האינטליגנטית מאפשרת בדרך כלל במוקדם או במאוחר להבחין באופן ברור במכלול אותם היבטי התנסות שנוצרים במחשבה (ובמשתמע, במכלול היבטי התנסות שנוצרים באופן בלתי תלוי במחשבה). אך כפי שראינו, במחשבה המכוונת לכך שתוכנה יהיה מכלול, הרבה יותר קשה להשיג בהירות כזו, משום שמצד אחד מחשבה כזו היא כה עוצמתית ממושכת וטוטלית כך שהיא יוצרת רושם חזק של מציאות, ומצד שני אין 'דברים' נתונים לחושים שאפשר לבדוק אותה מולם. לכן, בלא תשומת לב מתאימה לתהליך הממשי של המחשבה, קל למדי 'לגלוש' לצורת תגובה מותנית של זיכרון, שבה לא ערים לעובדה שזו רק צורת מחשבה, צורה שמכוונת לתת ראייה של 'כל המציאות'. וכך נופלים 'בטעות' למלכודת של התייחסות בשתיקה לראייה כזו כאילו מקורה בלתי תלוי במחשבה, מה שרומז שתוכנה הוא למעשה [actually] כל המציאות.  
  מנקודה זו ואילך, יראו שבכל השדה הנגיש, אין מקום לשינוי בסדר הכולל, כפי שהוא נתון במושגים של מכלול, שכעת הוא אכן נראה כמקיף בהכרח כל מה שאפשרי או אפילו מה שניתן לחשוב עליו. זה אומר, עם זאת, שהידע שלנו על 'המציאות כולה' ייראה אז בעל צורה סופית וקבועה, שמשקף או מגלה בהתאמה צורה קבועה וסופית של מה שמכלול מציאות זה הינו למעשה. אימוץ גישה כזו יוביל כמובן למניעת אותה תנועה חופשית של הרוח [mind] הנחוצה לבהירות התפיסה, ויתרום כך לעיוות כולל ובלבול, הפושט בכל היבט של התנסות.  
63
  כפי שצוין קודם, למחשבה שתוכנה הוא מכלול יש להתייחס כאל צורת אומנות, בדומה לשירה, שתפקודה בראש ובראשונה לתת אפשרות לצמיחת תפיסה חדשה ולפעולה שמוכלת באותה תפיסה, מאשר לתקשר ידע רפלקטיבי [[reflective knowledge של 'איך כל דבר הוא'. זה אומר שלא יכולה להיות עוד צורה מוחלטת/סופית [ultimate] של מחשבה כזו, כמו שלא יכול להיות שיר מוחלט/סופי (שיכול לגרום לכך שכל השירים הנוספים לא יהיו נחוצים).
   כל צורת חשיבה מסוימת על המכלול מתווה למעשה דרך הסתכלות בכל הקשר שלנו למציאות, ולכן יש לה השלכות על הדרך שבה אנו עשויים לפעול בקשר זה. עם זאת, כל דרך הסתכלות כזו מוגבלת, במובן שהיא יכולה להוביל לסדר כולל והרמוניה עד נקודה מסוימת בלבד, שמעבר לה היא בהכרח תחדל להיות רלבנטית ומתאימה. (השוו עם המושג של אמת בתפקוד בפרק 2). בסופו של דבר, יש לראות בתנועה הממשית של מחשבה שמגלמת כל מושג מסוים של מכלול, תהליך בעל צורה ותוכן משתנים תמיד. אם תהליך זה מתבצע באופן נכון, בתשומת לב, ובמודעות למחשבה בזרימת התהוותה הממשית, לא ניפול להרגל של התייחסות משתמעת [[tacitly לתוכן כאל מציאות סופית וסטטית במהותה שיכולה להיות בלתי-תלויה במחשבה.                      
   עם זאת, אפילו טיעון זה לעצמו על טבע החשיבה שלנו, הוא רק צורה בתהליך הכולל של התהוות, צורה שמצביעה על סדר תנועה מסוים [certain] של הרוח [[mind,  ועל היערכות [disposition] מסוימת הדרושה לרוח כדי לפעול באופן הרמוני בתנועה כזו.  כך אין שום דבר סופי אודותיו. גם לא נוכל לומר לאן יוביל. עלינו להיות כמובן פתוחים לשינוים יסודיים נוספים בסדר המחשבה שלנו כאשר אנו ממשיכים בתהליך. על שינויים כאלה להתרחש בפעולות רעננות [fresh] ויצירתיות של תובנה, שהן הכרחיות לתנועה מסודרת של מחשבה כזו. מה שאנו מציעים אפוא בפרק זה הוא, שרק ראיית ידע כבלתי נפרד מהזרימה [flux] הטוטלית של תהליך עשויה להוביל באופן כללי לגישה יותר מסודרת והרמונית יותר לחיים כמכלול, בשונה מראייה סטטית ומפצלת שאינה מטפלת בידע כתהליך, ואשר מפצלת את הידע משאר המציאות.  
   חשוב להדגיש בהקשר זה שלזהות באופן קבוע [permanently] גישות העוסקות במכלול כשייכות לוויטהד, או למישהו אחר, זה להפריע [interfere] לטיפול בידע באופן קונסיסטנטי כחלק אינטגראלי מתהליך כולל. לאמיתו של דבר כל מי שמקבל [takes up] את ההשקפות של וויטהד,  מתייחס אליהן למעשה כנקודת מוצא, בתהליך נמשך הלאה [further] של התהוות ידע. (או נוכל אולי לומר שהוא חודר הלאה בעומק 'זרם הידע'.) בתהליך זה, היבטים אחדים עשויים להשתנות די לאט, בעוד אחרים משתנים במהירות רבה יותר, אך הנקודה העיקרית שיש לזכור היא שאין לתהליך זה כל היבט בר-הגדרה שהוא קבוע באופן מוחלט. נדרשת כמובן תפיסה אינטליגנטית, מרגע לרגע, כדי להבחין [discern] אלו היבטים צריכים להשתנות נכון [properly] לאט ואלו היבטים צריכים להשתנות נכון מהר, כאשר עובדים 'בצורה האמנותית' של יצירת רעיונות על 'המכלול של כל מה שהוא'.
64
עלינו להיות כאן מאד ערים וזהירים, משום שאנו נוטים לנסות לקבע את התוכן הבסיסי של הדיון שלנו בקונספט או דימוי מסוים, ולדבר עליו כאילו היה 'דבר' נפרד שיכול להיות בלתי-תלוי במחשבתנו עליו. אנו נכשלים לשים לב שלמעשה אותו 'דבר' הפך עתה להיות רק דימוי, צורה בתהליך הכולל של המחשבה, כלומר, תגובת זיכרון, שהיא משקע [residue] של תפיסה בעבר שנעשה באמצעות השכל [[mind (שלנו או של מישהו אחר). כך, בדרך ערמומית [[subtle מאד, אנו עשויים להילכד שוב בתנועה שבה נתייחס למשהו שנוצר במחשבה שלנו עצמנו כאילו היה מציאות שנוצרה באופן בלתי-תלוי במחשבה זו.
  אנו יכולים להימנע ממלכודת זו בזה שנהיה ערים לכך שהממשות של ידע הוא תהליך חי שמתרחש ממש ברגע זה (לדוגמה, בחדר זה).  בתהליך ממשי כזה, אנו לא רק מדברים על תנועה של ידע כאילו שאנו מתבוננים בה מבחוץ. [אלא] אנו נוטלים באופן ממשי חלק בתנועה זו, וערים לכך שזה אכן מה שקורה. כלומר, זו מציאות אמיתית [genuine] לכולנו, מציאות שאנו יכולים לצפות בה ולהעניק לה את תשומת לבנו.
  שאלת המפתח היא אפוא: 'האם אנו יכולים להיות ערים למציאות הזורמת והמשתנה תמיד של תהליך זה של ידיעה?', אם נוכל לחשוב בתשומת לב כזו, לא נובל לטעות בשאלה מה מקורו במחשבה ומה מקורו במציאות בלתי תלויה במחשבה. וכך, אמנות החשיבה שתוכנה הוא מכלול עשויה להתפתח בדרך שהיא חופשית מהבלבול הטבוע [אינהרנטי] באותן צורות חשיבה שמנסות להגדיר אחת ולתמיד 'מה כל המציאות היא', ואשר מובילות אותנו על כן לטעות ולראות בתוכן מחשבה כזו את הסדר הכולל של מכלול המציאות כבלתי-תלוי במחשבה.
 
 
 

[1] A.N. Whitehead, Process and Reality, Macmillan, New York, 1933
[2]   H.C. Wyld, The Universal Dictionary of the English Language, Routledge, & Kegan Paul, London, 1980.
[3]   הערת תרגום: במובן to be-thing 'להיות דבר'.
                             [4] ,  J. Piaget, The Origin of Intelligence in the Child, Routledge & Kagan Paul, London, 1953 לחץ כאן להוספה

---
פרק 4
משתנים חבויים בתאוריה הקוונטית (טרם תורגם)  

---- 

פרק 5  התיאוריה הקוונטית כהתוויה לסדר חדש בפיסי

חלק א: התפתחות סדרים חדשים כפי שמוצג דרך ההסטוריה של הפיסיקה  [דרושה הגהת פיסיקאי בסעיפים  5 6 7]

 
  1 מבוא
111
שינויים מהפכניים בפיסיקה תמיד היו מעורבים בתפיסת סדר חדש ותשומת לב לפיתוח דרכי שימוש חדשות בשפה שמתאימות לתקשר סדר כזה.
  נפתח פרק זה בדיון במספר מאפיינים היסטוריים בהתפתחות הפיסיקה שעשויים לתרום להבנות אחדות בשאלה מה הכוונה בתפיסה ותיאור של סדר חדש. בפרק הבא נמשיך להציג את הצעתנו לסדר חדש שמותווה בהתחשב בתיאוריה הקוונטית. 
   בעת העתיקה היה רק מושג איכותני מעורפל לסדר בטבע. עם התפתחות המתמטיקה, בעיקר חשבון וגיאומטריה, נוצרה אפשרות להגדיר באופן מדויק יותר צורות ויחסים, כך שלדוגמה התאפשר לתאר בפרוט מסלולי כוכבי לכת וכו'. עם זאת, תיאורים מתמטיים מפורטים כאלה של תנועות כוכבי לכת וגופים שמימיים אחרים הכילו מושגי סדר כלליים מסוימים. כלומר, היוונים הקדומים חשבו שכדור הארץ הוא מרכז העולם, וסביב כדור הארץ יש ספרות [spheres] שקרבות לשלמות אידיאלית של חומר שמימי ככל שמתרחקים יותר ויותר מכדור הארץ. הניחו ששלמות החומר השמימי מתגלה במסלולים מעגליים, שנראו כמושלמים מכל הצורות הגיאומטריות, בעוד החומר הארצי, הלא מושלם, בא לביטוי בתנועות מורכבות מאד וככל הנראה  שרירותיות. כך, העולם גם נתפס וגם נדון במונחי סדר מסוים כולל;  כלומר, הסדר של דרגת המושלמות בהתאם לסדר הריחוק ממרכז כדור הארץ.  
 112
   הפיסיקה בכללותה הובנה במונחים של מושגי סדר קרובים לאלה שתוארו לעיל. כלומר, אריסטו השווה את העולם לאורגניזם חי שבו לכל חלק מקום ותפקיד מתאים כך שכולם עובדים יחד ליצירת מכלול אחד. במכלול זה, אובייקט היה יכול לנוע רק אם כוח היה פועל עליו. כוח נחשב לכן לסיבה [cause] לתנועה. כלומר, סדר התנועה הוגדר באמצעות סדר סיבות, שבתורוin turn] ] היה תלוי במיקום ובתפקוד של כל חלק בשלם.
   הדרך הכללית לתפוס ולתקשר סדר בפיסיקה, לא סתרה כמובן את ההתנסות המקובלת (לפיה, לדוגמה, תנועה מתאפשרת כחוק רק כאשר יש כוח שמתגבר על חיכוך). כשערכו תצפיות מפורטות יותר על כוכבי הלכת לבטח מצאו שלמעשה מסלוליהם אינם מעגלים מושלמים. אך עובדה זו הותאמה [accommodated] למושגי הסדר השולטים, כשהתייחסו למסלולי הפלנטות כהרכבה  [[superposition של אפיציקלים; כלומר, מעגלים על גבי מעגלים.  אפשר לראות בזה דוגמה ליכולת הסיגול  [adaptation] הרבה בתוך מושג סדר נתון שמאפשרת להמשיך להבחין ולדבר במושגים קבועים ביסודם של סוג סדר זה למרות הראיות העובדתיות, שכבר ממבט ראשון אפשר היה לראות שהן מחייבות שינוי עמוק במושגים אלה. בעזרת סיגול כזה אנשים יכלו להסתכל בלילה בשמים ולראות שם במשך אלפי שנים אפיציקלים, באופן כמעט בלתי תלוי בפרטי תוכן תצפיותיהם.
   נראה ברור, אז, שמושג בסיסי של סדר, כמו זה שתואר במונחי אפיציקלים, לא ניתן יהיה לסתור  בפסקנות, משום שתמיד ניתן יהיה לסגלו כך שיתאים לעובדות הנצפות.  אבל בסופו של דבר, רוח חדשה נשבה במחקר המדעי והובילה לשאלות, בעיקר של קופרניקוס, קפלר וגלילאו, על הרלבנטיות של הסדר הישן. בעיקרו של דבר, מה שעלה משאלות כאלה, הייתה ביסודו של דבר ההצעה, שלמעשה, ההבדל בין חומר ארצי לבין חומר שמימי לא כל כך משמעותי. במקום זה הוצע שההבדל העיקרי הוא בין תנועה של חומר במרחב ריק לבין תנועתו בתווך צמיג. חוקי הפיסיקה הבסיסים היו אמורים אז להתייחס לתנועת החומר במרחב ריק במקום לתנועתו בתווך צמיג. כלומר, אריסטו צדק כשאמר שחומר  כפי שבדרך כלל אנו חווים נע רק אם פועל עליו כוח, אבל טעה בהניחו שחוויה רגילה זו רלבנטית לחוקי היסוד של הפיסיקה. מכך נבע שהשוני הבסיסי בין חומר ארצי לבין חומר שמימי אינו במידת מושלמותו אלא בכך שחומר שמימי נע באופן כללי ללא חיכוך בריק, בעוד שהומר הארצי נע  עם חיכוך בתווך צמיג.
113
  ברור שמושגים כאלה לא תאמו באופן כללי את הרעיון שיש לראות את העולם כאורגניזם חי אחד. במקום זה, בתיאור יסודי, היה לראות כעת את העולם כניתן לניתוח לחלקי קיום נפרדים או אובייקטים נפרדים (לדוגמה, פלנטות, אטומים וכדומה) כל אחד נע בריק או בחלל. חלקים אלה יכלו לפעול יחד פחות או יותר באינטראקציה כמו שפועלים חלקים במכונה, אבל לא יכלו לצמוח להתפתח ולתפקד בהתייחס למטרות מוגדרות בידי 'אורגניזם כמכלול'. הסדר הבסיסי לתיאור תנועת החלקים של אותה 'מכונה' נחשב לסדר מצבים עוקבים של כל אובייקט יסודי [constituent ] ברגעי זמן עוקבים. כלומר, סדר חדש הפך לרלבנטי ונוצר צורך לפתח שימוש חדש בשפה לתיאור סדר חדש זה.
   בפיתוח דרכי שימוש חדשות בשפה שיחקו תפקיד מרכזי הקואורדינאטות הקרטזיאניות. המילה  'תאום' [ 'coor-dinate' ] מכילה למעשה תפקוד של סידור [ordering]. סידור זה מושג בעזרת רשת. זו נבנית משלש סדרות קווים בעלי צורה אחידה הניצבים זה לזה במרחב. כל אחת מסדרות הקווים היא למעשה סדר (הדומה לסדר של מספרים שלמים). עקומה נתונה מוגדרת אפוא באמצעות קואורדינציה [coordination] בין הסדרים   X, Y ו -Z.  
   ברור שאין לראות בקואורדינטות אובייקטים של הטבע. אלא, הן רק צורות מוסכמות לתיאור שנקבעו על ידינו.  ככאלה, הן מכילות מידה רבה של שרירותיות או מוסכמה (לדוגמה: כוון, קנה מידה, קווים ישרים וכו', של מסגרות קואורדינציה). למרות סוג זה של שרירותיות, אפשר, כפי שידוע עתה, שיהיה חוק כללי לא שרירותי שמתואר במונחי קואורדינטות. זה אפשרי אם החוק נושא צורת יחסים שנשארים קבועים [invariant]  תחת שינויים במאפיינים השרירותיים של הסדר המתאר.
   שימוש בקואורדינאטות פירושו למעשה לסדר את תשומת הלב שלנו בדרך שהיא מתאימה לראיית העולם המכנית, ולכן, לסדר באופן דומה את התפיסה והחשיבה שלנו.  ברור, לדוגמה, שלמרות שמאד סביר שאריסטו הבין את המשמעות של קואורדינאטות, הוא היה מוצא שיש להן משמעות מעטה, אם בכלל, למטרתו להבין את היקום כאורגניזם. אבל, ברגע שאנשים היו מוכנים לתפוס את העולם כמכונה, באופן טבעי הם נטו להתייחס לסדר של קואורדינאטות כרלבנטי באופן אוניברסלי, תקף לכל התיאורים הבסיסים בפיסיקה.
114 
   בתוך סדר תפיסה וחשיבה קרטזיאני חדש זה שהבשיל [[grown up לאחר הרנסאנס, ניוטון יכל לגלות חוק כללי מאד. אפשר להציגו כך: 'כמו סדר תנועת נפילת התפוח, כך גם לגבי הירח, וכך גם לגבי הכל'. הייתה זו תפיסת חוק חדשה, כלומר, הרמוניה אוניברסאלית בסדר הטבע המתוארת בפרוט באמצעות שימוש בקואורדינטות. תפיסה כזו היא הבזק של תובנה מאד עמוקה שהיא פואטית [poetic] בבסיסה. למעשה שורש המילה 'poetry' הוא המילה היונית 'poiein' שפרושה 'לעשות' או 'ליצור'. כלומר, בהיבטיו המקוריים ביותר, המדע נושא איכות של תקשורת פואטית בתפיסה יצירתית של סדר חדש.
   דרך קצת יותר 'פרוזאית' להצגת ההארה של ניוטון היא לכתוב:A:B::C:D. . כלומר: 'כמו שמצבי התפוח העוקבים A,B מתייחסים זה לזה, כך גם מצבי הירח העוקבים  C,D'.  ניסוח זה מכונן מושג מוכלל של מה ניתן לכנות יחס [ratio]. אנחנו מתייחסים כאן למושג יחס במובן הרחב ביותר (לדוגמה, במובנו  המקורי הלטיני) הכולל את כל ההסבר/ההיגיון [reason]. המדע שואף, אם כן, לגלות יחס או היגיון אוניברסלי שמכיל לא רק יחס או פרופורציה מספרית (A/B=C/D), אלא גם דמיון  [  [similarityאיכותי כללי.
חוק רציונאלי אינו מוגבל לביטוי של  סיבתיות [causality].  ברור שהסבר/הגיון [[reason, במובן שהכוונה אליו כאן, הוא הרבה מעבר לסיבתיות, שהיא מקרה פרטי של הסבר. לאמיתו של דבר, הצורה הבסיסית של  סיבתיות היא: 'אני עושה פעולה מסוימת X  וגורם למשהו להתרחש'.  חוק סיבתי נושא אז את הצורה: 'כמו בפעולות סיבתיות כאלה בשכלי,  כך גם בתהליכים מסוימים בטבע שניתן לצפות בהם'. כלומר, חוק סיבתי מספק  סוג מוגבל של הסבר [reason]. אבל, באופן כללי יותר, הסבר רציונלי נושא את הצורה: 'כפי שדברים מתייחסים זה לזה ברעיון או בתפיסה מסוימת, כך הם מתייחסים למעשה'.
ברור מהדיון הקודם שבגילוי מבנה חדש של הסבר או רציונאליות, חיוני  תחילה להבחין בשונויות רלבנטיות. הניסיון למצוא קשר רציונלי בין שונויות לא רלבנטיות מוביל לשרירותיות, בלבול ועקרות (לדוגמה, כמו באפיציקלים). לכן עלינו להיות מוכנים לזנוח את ההנחות שלנו בקשר לשונויות הרלבנטיות, למרות שלעיתים קרובות זה נראה מאד קשה לביצוע משום שאנו נוטים להעניק ערך פסיכולוגי כל כך גבוה לרעיונות מוכרים.
115

2. מהו סדר?
עד כה השימוש במונח סדר נעשה במספר הקשרים מוכרים פחות או יותר לכל אחד, כך שפשרו יכל להיות ברור למדי מהשימוש בו. עם זאת, המושג notion]] של סדר ללא ספק רלבנטי בהקשרים הרבה יותר רחבים.  לכן, לא נגביל את מושג הסדר לארגון כללי כלשהו של אובייקטים או צורות בקווים או בשורות (לדוגמה, כמו ברשתות). אלא, אפשר להתייחס לסדרים הרבה יותר כלליים, כמו  סדר צמיחת ישויות אורגניות, סדר התפתחות בעלי חיים, סדר חברתי, סדר של חיבור מוסיקלי, סדר ציור, סדר שנותן פשר בתקשורת, וכו'. אם ברצוננו לחקור הקשרים רחבים כאלה, מושגי הסדר שאליהם התייחסנו קודם בפרק זה, כמובן לא יתאימו עוד. לכן אנו מוּּבלים לשאלה כללית: 'מה הוא סדר?'.  
   מושג הסדר רחב ועצום ביישומיו ועם זאת לא ניתן להגדרה במילים. לאמיתו של דבר, המיטב שנוכל לעשות בעניין סדר, הוא לנסות 'להצביע לעברו', במרומז ובהשתמעות, בטווח הקשרים רחב ככל הניתן שבהם מושג זה רלבנטי. כולנו יודעים במובלע מהו סדר,  ו 'הצבעה' כזו תוכל אולי לאפשר תיאור של המובן הכללי והכולל של סדר ללא צורך בהגדרה מילולית מדויקת.

 
איור 5.1

 על מנת להתחיל להבין סדר במובן כללי כזה, עלינו לזכור תחילה שבהתפתחות הפיסיקה הקלאסית תפיסת סדר חדשה נראית כקשורה בהבחנה בשונויות רלבנטיות חדשות (מיקומי אובייקטים ברגעים עוקבים בזמן), יחד עם דמיונות חדשים שאמורים להימצא בשונויות (דמיון של 'יחסים' ['ratios'] בשונויות אלה). ברצוננו להציע זאת כאן כנקודת מוצא לדרך כללית מאד להבחין בסדר כלומר,  לשים לב לשונויות דומות, ולדמיונות שונים[1] .
116
הבה נדגים מושגים אלה באמצעות עקומה גיאומטרית. על מנת לפשט את הדוגמה, נבצע קירוב לעקומה באמצעות סדרת קטעי קווים ישרים שווים באורכם. נתחיל בקו ישר. כפי שמתואר באיור 5.1, לכל הקטעים בקו הישר יש אותו כוון, כך שהשוני ביניהם הוא במיקומם בלבד.  השוני בין קטע A לבין קטע B הוא אפוא העתקת מקום במרחב, שדומה לשוני בין קטע B וקטע  C, וכו'. לכן אפשר לכתוב:

A:B::BC::C:D::D:E.                                                
 
אפשר לומר שביטוי זה של 'יחס' [['ratio' או 'הגיון' [ ['reason'יכול להגדיר עקומה ממעלה ראשונה, כלומר, עקומה בעלת שוני בלתי-תלוי אחד בלבד.
כעת, נתייחס למעגל, כפי שמודגם באיור 5.2. כאן, השוני בין A לבין B הוא גם במיקום וגם בכוון. כלומר יש כאן עקומה עם שתי שונויות בלתי תלויות  – שלכן היא ממעלה שניה. עם זאת, יש עדיין  'יחס' אחד בשונויות A:B::B:C.  
עתה נגיע לסליל [helix]. כאן הזווית בין הקווים יכולה להסתובב לממד שלישי. כלומר, יש לנו עקומה ממעלה שלישית. גם היא, מוגדרת על ידי יחס יחיד  A:B::B:C.
עד כה התייחסנו למגוון סוגי דמיון בתוך שונויות על מנת להשיג עקומות ממעלה ראשונה, שניה, שלישית, וכו'. עם זאת, בכל עקומה, הדמיון (או היחס) בין  צעדים עוקבים נותר ללא שינוי. עתה נוכל להסב תשומת לב לעקומות בהן דמיון זה שונה, ככל שנתקדם לאורך העקומה. בדרך זו, נובל להתייחס לא רק לשונויות דומות אלא גם לדמיונות שונים בשונויות.
 
   
 
 
  
 
איור 5.2

117
 
                               
 
 
 
 נוכל להדגים רעיון זה באמצעות עקומה בנויה משרשרת קוים ישרים בכוונים שונים (ראה איור 5.3). על הקו הראשון (ABCD), אנו יכולים לכתוב:   
                                                                .A:Bs1  :: B:C
 
הסימול S1  הוא עבור 'הסוג הראשון של דמיון', כלומר, בכוון לאורך הקו (ABCD). ואז נכתוב עבור הקווים (EFG) ו  (HIJ) :
 
EFs2::F:G   and   H:Is3::I:J
כאשר S2 הוא עבור 'דמיון מסוג שני' ו- 3S 'עבור דמיון מסוג שלישי'.
כעת נוכל להתייחס לשוני בדמיונות עוקבים ( S1,S2,S3,...) כדרגת שוני שניה. מכאן, נוכל לפתח דרגת דמיון שניה בשונויות אלה:  S1:S2::S2:S3.
בהצגה זו של מה שהוא למעשה התחלת היררכיה של דברים דומים ושונים, אפשר להמשיך באופן שרירותי לעקומות בדרגת סדר גבוהה יותר. כאשר הדרגות הופכות לגבוהות ללא גבול, נוכל לתאר מה שנהוג לכנות עקומות 'אקראיות' – כדוגמת אלה שפגשנו בתנועה בראונית [Browninian motion]. סוג זה של עקומה אינו מוגדר באמצעות מספר צעדים סופי כלשהו. עם זאת, לא יהיה נכון לכנות סוג זה של עקומה 'לא מסודרת', כלומר, נטולת סדר בכלל. אלא, יש לה סוג סדר מסוים שהוא מדרגה גבוהה ללא גבול.
בדרך זו, אנו מובלים לעשות שינוי חשוב בשפת התיאור הרגילה. לא נעשה עוד שימוש במונח 'אי-סדר', אלא במקום זאת, נבחין בין דרגות סדר שונות (כך לדוגמה, יהיה מדרג עקומות רצוף, שמתחיל באלה מסדר ראשון, וממשיך צעד אחר צעד לאלה המכונים בדרך כלל 'אקראיות').
118  
חשוב להוסיף כאן שאין לזהות סדר עם חיזוי. חיזוי היא תכונה של סוג סדר מיוחד, כמו זו שמעט צעדים מגדירים את כל הסדר (כלומר, כמו בעקומות מסדר נמוך) - אבל יכולים להיות סדרים מורכבים ומעודנים שאינם קשורים ביסודם לחיזוי (לדוגמה, ציור טוב הוא בעל סדר גבוה, ועדיין סדר זה לא מאפשר לחזות חלק אחד של הציור מחלק אחר בו).
 

3. מידה

בפיתוח המושג של סדר מדרגה גבוהה, הבאנו במובלע את הרעיון שלכל תת סדר יש גבול. כלומר, כפי שרואים באיור 5.4, סדר הקו ABC מגיע לגבולו בסוף קטע C. מעבר לגבול זה יש סדר אחר, EFG, וכו'. כך, התיאור של סדר היררכי מדרגה גבוהה מערב בדרך כלל את המושג של גבול.
חשוב להעיר כאן שבימי קדם המובן הבסיסי ביותר של המילה 'מידה' היה 'הגבלה' limit]]  או 'גבול' [boundary] . במובן זה של המילה, אפשר לומר שלכל דבר יש את המידה ההולמת אותו. לדוגמה, חשבו שכאשר התנהגות אנושית חורגת מגבולה (או מידתה) הנכונה, התוצאה תהיה טרגית (כפי שהוצג בעוצמה רבה בדרמות היווניות).  למעשה מידה נחשבה למהותית להבנת הטוב. כלומר, מקור המילה 'medicine' [רפואה], במילה הלטינית 'mederi' ('לרפא') הנגזרת משורש שפירושו מידה  ['measure']. זה רומז ש 'להיות בריא' פירושו שכל דבר במידה הנכונה, בגוף ובנפש. באופן דומה, חכמה הושוותה למתינות [moderation] וענווה [modesty]  (שיש להן שורש משותף שנגזר אף הוא מהמילה מידה [[measure), כלומר, החכם הוא זה ששומר על מידה נכונה בכל דבר.
על מנת להדגים מובן זה של המילה 'מידה' בפיסיקה, אפשר לומר ש 'המידה של מים' היא בין 0 ל- 100 מעלות צלזיוס. במילים אחרות, מידה מקנה בראש ובראשונה גבולות של איכויות או של סדרים של תנועה והתנהגות.
כמובן, יש להגדיר את המידה באופן ספציפי באמצעות פרופורציה או יחס, אך במונחי הרעיון הקדום, הספציפיקציה נתפסה כמשנית בחשיבותה לגבול או למגבלה שהוגדרו; ואפשר להוסיף כאן, שבאופן כללי ספציפיקציה זו אפילו  לא צריכה להיות במונחי יחס כמותי, אלא יכולה להיות במונחי יחס איכותי (לדוגמה, בדרמה, מייחדים את המידה הנכונה של התנהגות אנושית יותר במונחים איכותיים מאשר באמצעות יחסים מספריים).  
119
השימוש המודרני במילה 'מידה' נוטה להדגיש את ההיבט של היחס הכמותי או המספרי הרבה יותר משהיה בזמנים קדומים. ועדיין גם כאן מושג הגבול או ההגבלה נוכח, אם כי ברקע. כלומר, כדי לערוך קנה מידה [scale] (לדוגמה, של אורך) צריך לכונן חלוקות שהן למעשה הגבלות limits] ]  או גבולות [boundaries] של הקטעים המסודרים.
באמצעות הענקת תשומת לב בדרך זו לפשרן העתיק של מילים, לצד פשרן הנוכחי, אפשר להשיג  תובנה מסוימת של המשמעות המלאה של מושג כללי, כמו זה של מידה, שלאה מושגת אם מתייחסים רק למובנים המודרניים, הספציפיים יותר, שפותחו במגוון צורות ניתוח מדעי, מתמטי ופילוסופי.
 

4. מבנה כהתפתחות מסדר ומידה

אם נתייחס למושג מידה במובן הרחב שהצבענו עליו לעיל, נוכל לראות כיצד מושג זה פועל יחד עם סדר. כלומר, כפי שמתואר באיור 5.4, כל סדר קווי בתוך משולש (כמו קו FG ) מוגבל (כלומר, מדוד) בידי הקוויםAB, BC,  ו- CA. כל אחד מהקווים האלה בעצמו הוא סדר של קטעים שמוגבל (כלומר, מדוד) בידי הקווים האחרים. צורת משולש תתואר אז במונחי יחסים מסוימים בין הצדדים (אורכים יחסיים).
 
איור 5.4
 
   
 
 
 

לקיחה בחשבון של שיתוף פעולת סדר ומידה בהקשרים מורכבים יותר ומתרחבים-תמיד   [ever-broader]  מובילה למושג  מבנה [structure] . כפי שהשורש הלטיני 'struere' מתווה, הפשר היסודי של המושג מבנה הוא לבנות, לצמוח, להתפתח. כיום מילה זו מטופלת כשם עצם, אבל, בסיומת המקורית הלטינית  'ura' , הכוונה היא 'הפעולה של עשיית משהו'. כדי להדגיש שאנחנו לא מתייחסים בעיקר ל 'מוצר מוגמר' או לתוצאה סופית, נציג פועל חדש, 'להבְנות' [ 'to structate'] , שכוונתו 'ליצור [[to create ולהעלים  [to dissolve] מה שמכונה כיום מבנים'.
120
ברור, יש להבין ולתאר הבניה (structation) באמצעות סדר ומידה. לדוגמה, נתייחס לבנייה (במובן קונסטרוקציה) של בניין.  הלבנים ערוכים בסדר ומידה (כלומר, בגבולות) ליצירת קירות. הקירות מסודרים ומדודים באופן דומה ליצירת חדרים, החדרים ליצירת בית, הבתים ליצירת רחובות, הרחובות ליצירת ערים, וכן הלאה.
הבְנָייה (structation) מכילה מכלול של סדר ומידות מאורגן באופן הרמוני, שהוא היררכי (כלומר,בנוי על רמות רבות) וגם  אקסטנסיבי [[extensive  (כלומר, 'מתפשט' ['spreading'] בכל רמה). השורש היוני של המילה 'לארגן' ('organize') הוא 'ergon', המבוסס על פועל שפירושו 'לעבוד'. כך אפשר לחשוב על כל היבטי המבנה כ 'עובדים יחד' באופן  קוהרנטי. 
עקרון זה של מבנה הוא כמובן אוניברסלי. לדוגמה, יצורים חיים הם בתנועת צמיחה והתפתחות נמשכת של מבנה מאורגן מאד (לדוגמה, מולקולות שפועלות יחד ביצירת תאים, תאים שפועלים יחד ביצירת אברים, אברים ביצירת יצור חי יחיד (אינדיבידואל),  יצורים חיים יחידים ביצירת חברה, וכן הלאה). באופן דומה מתארים בפיסיקה את החומר כבנוי מחלקיקים נעים (לדוגמה, אטומים) הפועלים יחד ביצירת מבנים מוצקים, נוזלים או גזים, שיוצרים באופן דומה מבנים גדולים יותר המגיעים לפלנטות, כוכבים, גלקסיות, צבירי גלקסיות, וכו'.  חשוב להדגיש כאן את טבעו  הדינאמי במהותו של מבנה בטבע הדומם [inanimate nature], ביצורים חיים, בחברה, בקשרים אנושיים וכן הלאה (לדוגמה, נתייחס למבנה שפה, שהוא מכלול מאורגן של תנועת זרימה תמידית).
סוגי המבנים שעשויים להופיע, לצמוח או להיבנות, מוגבלים כמובן בידי סדר ומידה המונחים בבסיסם. סדר ומידה חדשים מאפשרים חשיבה [consideration] על סוגים חדשים של מבנים. דוגמה פשוטה לכך ניתן לראות בתחום המוסיקה. כאן, מבנים יכולים לפעול בתלות בסדר התווים ובמידות מסוימות (סולם, מקצב, זמן, וכו'.). סדרים ומידות חדשים מאפשרים כמובן יצירת מבנים חדשים במוסיקה. בפרק זה, נכנס לשאלה כיצד באופן דומה סדרים ומידות חדשים בפיסיקה עשויים לאפשר חשיבה [consideration]  על מבנים חדשים בפיסיקה.
121

5. סדר, מידה ומבנה בפיסיקה הקלאסית

כפי שצוין קודם במושגים כלליים, הפיסיקה הקלאסית מכילה תאור בסיסי מסוים של סדר ומידה. ניתן לאפיינו בשימוש בקואורדינטות קרטזיאניות מסוימות ובמושג של סדר זמן מוחלט ואוניברסלי בלתי תלוי בזה של מרחב.  בהמשך זה אומר מאפיין מוחלט של מה שאפשר לכנות סדר ומידה אאוקלידיים (כלומר, המאפיינים את הגיאומטריה האאוקלידית). בסדר ומידה אלה אפשריים מבנים מסוימים. מבנים אלה מבוססים באופן מהותי על גוף דמוי-קשיח rigid body]-[quasi שנחשב למרכיב יסודי. מאפיין כללי של מבנה קלאסי הוא הניתנות של כל דבר לניתוח לחלקים נפרדים שהם  גופים קטנים דמוי-קשיחים או אידיאליזציה מוחלטת שלהם כחלקיקים נטולי מרחב  [extensionless]. כפי שצוין קודם, חלקים אלה נחשבים כעובדים יחד באינטראקציה (כמו מכונה).
חוקי הפיסיקה מבטאים אפוא את הסיבה [reason] או היחס [[ratio של תנועות של כל החלקים, במובן שהחוק מתייחס לתנועת כל חלק  ביצירת תצורת configuration]] כל שאר החלקים. חוק זה הוא דטרמיניסטי בצורתו, בכך שמאפייני המערכת המקריים היחידים הם המיקומים והמהירויות התחלתיים של כל חלקיה. הוא גם סיבתי [[causal, בכך שכל הפרעה [disturbance] חיצונית ניתנת לטיפול כסיבה [[cause, שמייצרת תוצאה [[effect ניתנת לייחוד [ספציפיקציה] שיכולה בעקרון להתפשט לכל חלק של המערכת.  
עם גילוי תנועת בראון, התקבלו תופעות שממבט ראשון נראו כמעמידות את כל הסכימה [ [scheme הקלאסית של מידה וסדר בשאלה, משום שהתנועות שהתגלו היו מה שאנו מכנים כאן 'סדר מדרגה אולטימטיבית' שלא נקבע על-ידי צעדים מעטים (לדוגמה, מיקומים ומהירויות התחלתיים). עם זאת, הסבירו את התופעות באמצעות הנחה שתנועה בראונית מתרחשת בשל  התנגשויות/השפעות impacts]] מורכבות מאד של חלקיקים קטנים יותר או בשל תנודות אקראיות של שדות. מכאן הניחו הלאה שכשמתחשבים בשדות ובחלקיקים נוספים אלה, החוק כולו יהיה דטרמיניסטי. בדרך זו מושגים קלאסיים של מידה וסדר ניתנים לסיגול [adapted], וגם להתאמה [[accommodate לתנועה בראונית, בעוד שלפחות על פני הדברים נראה שדרוש תאור במונחים שונים מאד של  סדר ומידה.
האפשרות לסיגול כזה מותנה עם זאת בהנחה. לאמיתו של דבר, גם אם ניתן לעקוב אחר סוגים מסוימים [some] של תנועות בראון (לדוגמה, של חלקיקי עשן) כשחוזרים להשפעות/התנגשויות של חלקיקים קטנים יותר (אטומים), זה לא מוכיח שהחוקים הם בסופו של דבר מהסוג הדטרמיניסטי  הקלאסי - משום שתמיד ניתן להניח שבאופן בסיסי כל התנועות מלכתחילה אמורות להיות מתוארות כתנועה בראונית (כך שמסלולים רצופים של אובייקטים גדולים כמו אלה של פלנטות, יהיו למעשה רק קירובים לסוג של מסלול בראוני).  לאמיתו של דבר, מתמטיקאים (במיוחד ויינר Wiener ) עבדו, במפורש ובסמוי, במונחי תנועה בראונית כתיאור בסיסי (שלא מוסבר כתוצאה מהשפעות/התנגשות חלקיקים זעירים יותר)[2].  רעיון כזה היה יכול למעשה להביא לסוג של סדר ומידה חדשים. אם היו ממשיכים [pursued] באופן רציני, הוא עשוי היה להביא לשינוי במבנים אפשריים, שינויים שהיו עשויים להיות מרחיקי לכת כמו אלה שהתרחשו במעבר מהאפיציקלים הפתולמיים למשוואות התנועה של ניוטון. למעשה, לא המשיכו בקו זה באופן רציני בפיסיקה הקלאסית. למרות זאת, כפי שנראה בהמשך, עשוי להועיל לתת לזה קצת תשומת לב, כדי להשיג תובנה חדשה על הגבולות האפשריים של הרלבנטיות של תיאוריית היחסות, כמו גם על היחסים בין תיאוריית היחסות לבין תאוריית הקוונטים.
122

6. תיאורית היחסות
אחד השברים הממשיים הראשונים במושגי הסדר והמידה הקלאסיים התרחש עם תיאוריית היחסות.  ראוי לציין כאן, שככל הנראה, שורשי תיאורית היחסות נעוצים בשאלה שאיינשטיין שאל את עצמו כשהיה בן חמש עשרה: "מה היה קורה אם מישהו היה נע במהירות האור ומסתכל במראה?". ברור שלא היה ניתן לראות דבר, משום שהאור מהפנים לעולם לא היה מגיע למראה. זה הביא את איינשטיין להרגשה שבאופן בסיסי האור שונה קצת [[somewhat מצורות תנועה motion]] אחרות.
מיתרון נקודת מבטנו המודרנית יותר, נוכל להדגיש שוני זה עוד יותר, בהתחשב במבנה האטומי של החומר שממנו אנחנו מכוננים. כפי שחישוב פשוט מראה, אם היינו נעים מהר מן האור, השדות האלקטרומגנטיים האוחזים את האטומים שלנו יחד היו נותרים מאחורינו (כמו שגלים שנוצרים על ידי מטוס, נותרים מאחוריו כשהוא עובר את מהירות הקול). כתוצאה מכך, האטומים שלנו היו מתפזרים והיינו מתפרקים לחלקים.  לכן אין כל טעם [[sense להניח שנוכל לנוע מהר מן האור.
כעת, מאפיין בסיסי של מידה וסדר קלאסיים של גלילאו ושל ניוטון הוא, שבעקרון אפשר להיצמד לכל צורת תנועה ולעבור אותה כל עוד המהירות סופית.  אבל כפי שהוצג כאן, ההנחה שנוכל להיצמד למהירות האור ולעבור אותה, מובילה לאבסורד. 
123
תפיסה זו שהאור אמור להיחשב שונה מצורות תנועה [motion] אחרות, דומה לראייה של גלילאו שחלל ריק ותווך צמיג שונים בהקשר של תיאור חוקי הפיסיקה. במקרה של איינשטיין, רואים שמהירות האור אינה מהירות אפשרית עבור אובייקט. אלא, היא כמו אופק שלא ניתן להגיע איליו. אפילו אם נראה לנו שאנו נעים לעבר האופק, לעולם לא נגיע איליו יותר קרוב. כך בתנועה לעבר קרן אור, לעולם לא נגיע קרוב יותר למהירותה. מהירותה תישאר תמיד אותה מהירות, c , יחסית לנו.
תורת היחסות מציגה מושגים חדשים בנוגע לסדר ולמידה של זמן. מושגים אלה אינם עוד מוחלטים כפי שהיו בתיאוריה הניוטונית. אלא הם יחסיים למהירות של מסגרת יחוס (coordinate frame). יחסות זו של זמן היא אחד המאפיינים החדשים באופן קיצוני [radically] בתיאוריה של  איינשטיין.
בתיאור המידה והסדר החדשים של הזמן בהם עוסקת תיאוריית היחסות, מעורב שינוי משמעותי  מאד בשפה. מהירות האור לא נחשבת למהירות אפשרית עבור אובייקט, אלא למהירות המרבית של התפשטות איתות [signal].  מכאן ואילך, המושג איתות, שלא שיחק כל תפקיד בסדר התיאור הכללי הבסיסי של הפיסיקה, משחק עתה תפקיד מפתח בהקשר זה.
המילה 'איתות' (signal) מכילה את המלה 'אות'  ('sign'), שפרושה 'לסמן' וגם  'להיות בעל משמעות' (to have significance). איתות הוא לאמיתו של דבר סוג של תקשורת. כך, בדרך מסוימת משמעות, פשר ותקשורת, הפכו לרלבנטיים בביטוי של התיאור הכללי של סדר בפיסיקה (כמו כן, אינפורמציה, שעם זאת מהווה רק חלק מתוכן או פשר של תקשורת). ההשלכות של זה, ככל הנראה טרם הובנו במלואן, כלומר, איך מושגים מאד מעודנים של סדר, מאד מרחיקי לכת מאלה של המכאניקה הקלאסית, הוכנסו בשתיקה tacitly]] למסגרת התיאור הכללי בפיסיקה. 
הסדר והמידה החדשים שהוצגו בתיאוריית היחסות מכילים מושגים חדשים של מבנה, שבהם הרעיון של גוף קשיח  [[rigid body אינו יכול עוד למלא תפקיד מפתח. למעשה, לפי תיאוריית היחסות לא ניתן להשיג הגדרה עקבית של גוף קשיח ממורחב [extended], משום שזה אומר איתותים מהירים מן האור.  על מנת לנסות לסגל תכונה חדשה זו של תיאוריית היחסות למושגים הישנים של  מבנה, פיסיקאים הובלו למושג של חלקיק שהוא נקודה חסרת מרחב [extensionless]. אבל כפי שידוע היטב, מאמץ זה לא הוביל באופן כללי לתוצאות משביעות רצון, משום השדות האינסופיים הנרמזים בחלקיקי נקודה. למעשה, היחסות מכילה שלא ניתן להחשיב, הן חלקיקי נקודה והן גופים דמוי-קשיחים, כמושגים ראשונים. במקום זה, יש לתארם במונחי  אירועים ותהליכים.

124
 

 
                               
   
 
   איור 5.5

לדוגמה, אפשר לתאר כל מבנה בר-מיקום  כשפופרת  עולם ( world tube) (ראה איור 5.5). בתוך שפופרת זו ABCD , מתרחש תהליך מורכב המותווה בידי קווים רבים בתוך שפופרת העולם. בתוך שפופרת זו לא ניתן לנתח באופן עקבי תנועה במונחי 'חלקיקים זעירים יותר', משום שגם את אלה יש לתאר כשפופרות, וכן הלאה עד אינסוף. בנוסף, כל שפופרת נוצרת [  [brought into existence מתוך רקע או קונטקסט רחב יותר, כמותווה על ידי קווים קודמים ל- AD, בעוד שלבסוף היא מתמזגת שוב לרקע, כפי שמותווה על ידי הקווים בהמשך ל- BC. כלומר, 'האובייקט' הוא הפשטה של צורה בלתי תלויה יחסית. כלומר, הוא דומה יותר לדגם תנועה מאשר למשהו מוצק, נפרד, שמתקיים באופן אוטונומי וקבוע[3]
עם זאת, הבעיה של השגת תיאור עקבי של שפופרת עולם כזו, טרם נפתרה עד כה. איינשטיין אמנם ניסה  באופן רציני ביותר להשיג תיאור כזה במונחי תיאוריית השדה המאוחד. הוא התייחס לשדה הטוטלי של כל היקום כתיאור ראשוני. שדה זה רצוף ובלתי ניתן לחלוקה. החלקיקים נחשבים אז לסוגים מסוימים של הפשטות מתוך השדה הטוטלי, שמתייחסות לאזורים של שדות אינטנסיביים מאד (המכונים סינגולריים) . ככל שהמרחק מהסינגולריות גדל (ראה איור 5.6), השדה נחלש, עד שהוא מתמזג באופן לא מורגש imperceptibly]] עם שדות סינגולאריות אחרים. אבל, בשום מקום אין שבירה או חלוקה. כלומר, הרעיון הקלאסי שהעולם ניתן להפרדה לחלקיקים מובחנים ואינטראקטיביים אינו תקף או רלבנטי עוד. אלא, עלינו לראות את היקום כמכלול בלתי ניתן לחלוקה ושבירהan undivided and unbroken whole] ]. ההפרדה לחלקים, או לחלקיקים ושדות, היא רק הפשטה גסה, וקירוב. כלומר, הגענו לסדר שונה באופן קיצוני מזה של גלילאו וניוטון – הסדר של  כוליות בלתי מחולקת [undivided wholeness].

125
 
   
 

                                         איור 5.6

את התיאוריה הכללית של היחסות פיתח איינשטיין בניסוח של התיאור במונחי שדה מאוחד. תיאוריה זו מערבת מספר מושגים חדשים נוספים של  סדר. כלומר, איינשטיין החשיב סדרות של  עקומות רצופות  שרירותיות כקואורדינטות מותרות, כך הוא עבד במונחי  מידה וסדר של  קווי עקומות ולא במונחי מידה וסדר של קוים ישרים (אם כי כמובן, עקומות אלה מהוות עדיין באופן מקומי קירובים לקווים ישרים לאורך מרחקים מספיק קצרים). באמצעות עקרונות שוויון הכבידה והתאוצה ובאמצעות סימול קריסטופל  [[Christoffel (a bc (Γ המתאר מתמטית  את קצב 'הפניות' המקומיות של קואורדינטות עקומות, איינשטיין יכל לייחס סדר ומידה אלה של עקומות  לשדה הכבידה. יחסים אלה מכילים את הצורך במשוואות לא-ליניאריות, כלומר, משוואות שלא ניתן לצרף את פתרונותיהן יחד באופן פשוט על מנת להפיק פתרונות חדשים. למאפיין זה של אי-הליניאריות של המשוואות חשיבות מכרעת, לא רק בכך שהוא פתח עקרונית אפשרות לפתרונות לסינגולריות דמויית-חלקיק מן הסוג שתואר לעיל (שאינן אפשריות במשוואות ליניאריות), אלא גם בזה שהיו לכך השלכות חשובות ביותר בהתייחס לשאלת ניתוח העולם למרכיבים נפרדים ואינטראקטיביים.
בדיון בשאלה זו, מן הראוי לציין תחילה שלמילה  'ניתוח' (analysis) שורש יוני  'lysis', שהוא גם שורש המילה האנגלית 'loosen' שפרושה 'להיפרד או להתמוסס' [''to break up or dissolve]. כלומר, כימאי יכול להפריד תרכובת לרכיבים אלמנטריים בסיסים שלה, ואחר כך לחבר את הרכיבים האלה  שוב יחד,  ולאחד [synthesis] כך את התרכובת [compound]. עם זאת המילים 'אנליזה' ו 'סינתזה' מתייחסות לא רק לפעולות פיסיקליות או כימיות ממשיות עם  דברים, אלא גם לפעולות דומות שמתבצעות [operate] במחשבה. כלומר, אפשר לומר שתיאור הפיסיקה הקלאסית מבוטא במונחי ניתוח תפיסתי [[conceptual analysisשל העולם לחלקיקי יסוד (כגון אטומים או חלקיקים אלמנטריים) שבהמשך מוחזרים תפיסתית יחד 'בסינתזה' של המערכת כולה, על ידי התחשבות [by considering]  באינטראקציות בין חלקים אלה.
126
חלקים כאלה עשויים להיות נפרדים במרחב (כמו שהאטומים הנם), אך הם עשויים לערב גם מושגים מופשטים יותר שאינם מחייבים הפרדה במרחב. לדוגמה, בשדה גל שעונה על משוואה ליניארית, אפשר לבחור מתוך כל השדה סדרת 'צורות נורמאליות' [normal modes] של תנועה [motion], שכל אחת מהן יכולה להראות כנעה באופן בלתי תלוי באחרות. אפשר אז  לחשוב על השדה באופן אנליטי כאילו כל צורה של תנועת גל אפשרית מורכבת מסכום של 'צורות נורמאליות' בלתי תלויות כאלה. אפילו אם שדה הגל מספק משוואה לא ליניארית, עדיין אפשר לנתחו בקירוב מסוים, במונחים של סדרת 'צורות נורמליות' כאלה, אבל, יש לראותן כעת כתלויות הדדית בגלל סוג מסוים של אינטראקציה.  עם זאת, לסוג זה של 'אנליזה וסינתזה' תוקף מוגבל בלבד, משום שבאופן כללי לפתרונות של משוואות לא-ליניאריות יש תכונות שלא ניתן לבטא במונחים של אנליזה כזו.  (במונחים מתמטיים, אפשר לומר, לדוגמה, שהאנליזה מערבת סדרות שלא תמיד מתכנסות.) לאמיתו של דבר, באופן כללי המשוואות הלא-ליניאריות של תיאוריית השדה המאוחד הן בעלות תכונות אלה. כלומר, ברור שלא רק הרעיון של אנליזה במונחי אובייקטים נפרדים במרחב אינו רלבנטי באופן כללי בקונטקסט של תיאוריות כאלה, אלא כך גם בהתייחס לרעיון של אנליזה בכינונים מופשטים יותר שאינם נראים כנפרדים במרחב.
חשוב להסב כאן את תשומת הלב לשוני בין ניתוח [אנליזה] לבין תיאור. הפשר המילולי של המילה 'de-scribe' [תיאור] הוא ''לכתוב על' [to write down] [לחקוק, לרשום], אך כאשר אנו רושמים דברים, לרוב אין הכוונה שמונחים המופיעים בתיאור כזה ניתנים באופן ממשי ל 'הפרדה' או ל 'פרוק' למרכיבים בעלי התנהגות אוטונומית ואז להחזירם שוב יחד בסינתזה. אלא, באופן כללי מונחים אלה הם הפשטות שיש להם פשר מועט, אם בכלל, כשמתייחסים אליהם כנפרדים זה מזה ואוטונומיים. לאמיתו של דבר, מה שרלבנטי בראש ובראשונה בתיאור הוא כיצד המונחים מתייחסים  [related] [זה לזה] באמצעות יחס [[ratio או הגיון/טעם [[reason. היחס הזה או הטעם הזה, הוא שמפנה את תשומת הלב למכלול, שאיליו הכוונה בתיאור.
כלומר, אפילו תפיסתית, תיאור אינו מכונן באופן כללי ניתוח. בשונה, ניתוח תפיסתי מספק סוג מיוחד של תיאור, בו אנו יכולים לחשוב על משהו כאילו היה שבור לחלקים שמתנהגים באופן אוטונומי, ובהמשך לחשוב עליהם כניתנים להחזרה יחד לאינטראקציה. צורות אנליטיות כאלה של תיאור התאימו באופן כללי לפיסיקה של גלילאו וניוטון, אבל, כפי שהראנו כאן, הן חדלות להיות כך בפיסיקה של איינשטיין.
127
למרות שאיינשטיין עשה התחלה מבטיחה מאד לעבר כוון חשיבה חדש זה בפיסיקה, הוא מעולם לא יכל להגיע לתיאוריה קוהרנטית ומספקת באופן כללי, שמתחילה מהמושג של שדה מאוחד. כפי שצוין קודם, פיסיקאים נותרו לכן עם הבעיה של ניסיון להתאים את ההמשגה הישנה של ניתוח  העולם לחלקים לא ממורחבים לקונטקסט של היחסות, שבה אנליזה כזו של העולם לא באמת עקבית או רלבנטית.
ראוי להתייחס כאן לאפשרות של אי-התאמות מסוימות בגישה של איינשטיין בשאלות אלה, למרות כמובן שרק בדרך ראשונית מאד. בקשר לזה, ראוי לציין שבשנת 1905 איינשטיין כתב שלשה מאמרים יסודיים מאד, אחד על יחסות, אחד על קוונטיות האור (אפקטים פוטואלקטריים), ואחד על תנועת בראון. עיון מפורט במאמרים אלה מראה שהם קשורים זה בזה באופן הדוק במספר דרכים, מה שאומר שבחשיבה המוקדמת של איינשטיין הוא התייחס לפחות במובלע לשלשת הנושאים האלה כהיבטים של אחדות רחבה יותר. מכל פנים, עם פיתוח היחסות הכללית הושם דגש רב על  הרציפות של שדות. שני הנושאים האחרים (תנועת בראון והתכונות הקוונטיות של האור), שערבו סוג מסוים של אי-רצף שלא היה בהרמוניה עם מושג השדה הרצוף, נטו לפול לרקע, ובסופו של דבר, הוצאו פחות או יותר מהתחשבות, לפחות בקונטקסט של היחסות הכללית.
בדיון בשאלה זו, ראוי תחילה להתייחס לתנועת בראון, שאכן, קשה מאד לתארה בדרך יחסותית קבועה [בלתי משתנה] [invariant]. מאחר ותנועה בראונית מכילה 'מהירויות מידיות'instantaneous velocities] ] אינסופיות, לא ניתן להגבילה למהירות האור. עם זאת, כפיצוי, תנועת בראון לא יכולה באופן כללי להיות הנשא של איתות, משום שאיתות הוא אפנון [modulationמסודר כלשהו של 'נשא' ['['carrier. סדר זה לא ניתן להפרדה מהפשר של האיתות (כלומר, לשנות את הסדר זה לשנות את הפשר). כלומר, אפשר לדבר באופן נכון על התפשטות איתות רק בקונטקסט בו תנועת הנשא היא רגולרית ורצופה במידה כזו שהסדר בה לא מתערבב. בתנועת בראון, עם זאת, הסדר הוא מדרגה כה גבוהה (כלומר, 'מקרי' [['random'  במובן הרגיל של המילה), שפשר האות לא יישאר ללא שינוי בהתפשטותו.  לכן, אין כל סיבה מדוע עקומה בראונית של סדר אינסופי לא יכולה להיחשב כחלק מתיאור ראשוני של תנועה, כל עוד מהירותה הממוצעת לא גדולה מזו של האור. בדרך זו, יש אפשרות שתיאוריות היחסות תתגלה כרלבנטית למהירות הממוצעת של עקומה בראונית ( שתתאים גם לדיון בהתפשטות איתות), בעוד היא לא תהיה כלל רלבנטית בקונטקסט רחב יותר בו החוק הראשוני יתייחס לעקומות בראון מסדר בדרגה אינסופית, בשונה מעקומה רצופה מדרגה נמוכה. לפיתוח תיאוריה כזו נדרשים ללא ספק מידה וסדר חדשים בפיסיקה (שהולכים מעבר לרעיונות הן של ניוטון והן של איינשטיין), שיובילו בהתאמה למבנים חדשים.
128
התחשבות ברעיונות כאלה עשויה אולי להצביע על משהו חדש ורלבנטי. עם זאת, לפני שממשיכים הלאה בחקירה מסוג זה, ראוי להיכנס לתיאוריה הקוונטית, שבמובנים רבים היא משמעותית אף יותר מתנועת בראון בקונטקסט זה.
 

7. התיאוריה הקוונטית

התיאוריה הקוונטית מכילה שינוי הרבה יותר קיצוני במושגי סדר ומידה מאשר היחסות. על מנת להבין שינוי זה יש להתייחס לארבעה מאפיינים חדשים בעלי חשיבות מהמעלה הראשונה המוצגים בתיאוריה זו.

7.1 אי-ניתנות-לחלוקה [indivisibility] של הפעולה הקוונטית
אי-ניתנות-לחלוקה זו רומזת שבמובן מסוים מעברים בין מצבים יציבים [[stationary states אינם רצופים [[discrete. כלומר, אין כל פשר לאמירה שהמערכת עוברת דרך סדרה רצופה של מצבי ביניים, דומים למצבים התחלתיים וסופיים. זה, כמובן, שונה מאד מהפיסיקה הקלאסית המכילה סדרות רצופות כאלה של מצבי ביניים בכל מעבר. 
 
7.2 דואליות החלקיק-גל של תכונות החומר
בתנאיי ניסוי שונים, חומר מתנהג יותר כמו גל או יותר כמו חלקיק, אך תמיד, בדרכים מסוימות, כמו שניהם יחדיו.
 
7.3  תכונות החומר כפוטנציאלים שמתגלים סטטיסטית
כל מצב פיסיקלי מאופיין עתה בפונקציית גל (או באופן מופשט יותר כווקטור במרחב הילברט). פונקציית גל זו אינה מתייחסת ישירות לתכונות הממשיות של אובייקט, אירוע, או תהליך בודד. אלא, יש לחשוב עליה כתיאור של פוטנציאלים בסיטואציה הפיסיקלית[4]. פוטנציאלים שונים שאינם תואמים זה לזה באופן כללי (לדוגמה, עבור התנהגות דמויית-גל או דמויית-חלקיק) מתממשים במערכי ניסוי שונים (באופן כזה שניתן להבין את דואליות החלקיק-גל כאחת הצורות העיקריות לביטוי של פוטנציאלים מנוגדים  [[incompatible כאלה). באופן כללי, פונקציית הגל נותנת רק אמדן הסתברותי [probability measure] עבור מימוש פוטנציאלים שונים בהרכב סטטיסטי של תצפיות דומות המתבצעות בתנאים מסוימים, ואינה יכולה לחזות מה יקרה בפרוט בכל תצפית בודדת.
129
רעיון זה של קביעה סטטיסטית של פוטנציאלים שונים זה מזה, ללא ספק שונה מאד ממה שנעשה בפיסיקה הקלאסית, שלא היה בה מקום להעניק למושג הפוטנציאליות תפקיד כה יסודי. בפיסיקה הקלאסית חושבים שרק המצב האקטואלי של המערכת יכול להיות רלבנטי בסיטואציה פיסיקלית נתונה, ושהסתברות באה משום שאנו בורים לגבי המצב האקטואלי או משום שאנו ממצעים הרכב מצבים ממשיים המפוזרים בטווח תנאים. בתיאוריה הקוונטית אין מובן לדיון במצב אקטואלי של מערכת בנפרד ממכלול סדרת תנאי הניסוי שהנם חיוניים  למימוש מצב זה.

7.4   מִתאמים לא-סיבתיים (פרדוקס איינשטיין, פודולסקי ורוזן).
מן התיאוריה הקוונטית מוסק שאירועים שהם נפרדים במרחב ושאין אפשרות לקשר ביניהם באמצעות אינטראקציה מתואמים, בדרך שניתן לראותה כבלתי ניתנת להסבר סיבתי מפורט, באמצעות התפשטות אפקטים במהירויות שאינן גבוהות מזו של האור[5]. כלומר, התיאוריה הקוונטית אינה בהתאמה לגישה הבסיסית של איינשטיין ביחסות, שבה חיוני שניתן יהיה להסביר תיאומים כאלה באמצעות התפשטות גל במהירות שאינה גבוהה מזו של האור.
 כל זה ללא ספק מכיל קריסה של הסדר הכללי של התיאור ששלט לפני התיאוריה הקוונטית. הגבולות של אותו סדר 'קדם-קוונטי' הוצגו לאמיתו של דבר באופן ברור ביותר במונחים של יחסי אי-וודאות שמודגמים בדרך כלל במונחים של ניסוי המיקרוסקופ המפורסם של הייזנברג.
בניסוי זה נדון כאן עתה בדרך שונה במקצת מזו של הייזנברג, על מנת להעלות מספר נקודות חדשות. הצעד הראשון שלנו הוא לבדוק מה הכוונה בביצוע מדידה קלאסית של מיקום [position]  ושל תנע [momentum]. בעשותנו זאת, נתייחס לשימוש במיקרוסקופ אלקטרוני, במקום מיקרוסקופ  אור.
130
כפי שמודגם באיור 5.7, על לוח המטרה יש 'חלקיק נצפה' בנקודה O, שמניחים שהוא בעל תנע התחלתי ידוע (לדוגמה, הוא עשוי להיות במנוחה בתנע אפס). אלקטרונים בעלי אנרגיה ידועה פוגעים בלוח, ואחד מהם מוטה ממסלולו על ידי החלקיק שבנקודה O. הוא עובר דרך העדשות האלקטרוניות, ועוקב אחר מסלול שמוביל אותו למוקד בנקודה P. מכאן, עוזב האלקטרון במסלול  T בכוון מסוים, כשהוא חודר לתמיסת הצילום [ emulsion photographic ].
 
 
 
 
 
 

                                              איור 5.7
       
 
 
 
   עתה, התוצאות הניתנות לצפייה ישירות של ניסוי זה הן המיקום [[position P והכוון של מסלול T, אבל כמובן אלה לעצמן לא מעניינות.  תוצאות הניסוי הופכות להיות משמעותיות בקונטקסט המחקר הפיסיקלי רק בידיעת כל תנאי הניסוי (כלומר, מבנה המיקרוסקופ, המטרה, האנרגיה ההתחלתית של קרן האלקטרונים הפוגעים [[incident, וכו'.). בעזרת תיאור הולם של תנאים אלה אפשר להשתמש בתוצאות הניסוי על מנת להסיק מסקנות על מיקום  [[position 'החלקיק הנצפה' בנקודה O, ועל התנע המועבר אליו בתהליך הטיית האלקטרון הפוגע [incident]. כלומר, למרות שביצוע המכשיר אכן משפיע על החלקיק הנצפה, אפשר להתחשב בהשפעה זו, כך שאפשר להסיק, וכך 'לדעת', הן את המיקום והן את התנע של חלקיק זה בזמן הטיית האלקטרון הפוגע.
כל זה ברור למדי בקונטקסט הפיסיקה הקלאסית. הצעד המחדש של הייזנברג היה ההתחשבות במשמעויות של אופיו 'הקוונטי' של האלקטרון המספק את 'הקישור' בין תוצאות הניסוי לבין מה שיש להסיק מתוצאות אלה. את האלקטרון הזה לא ניתן עוד לתאר כחלקיק קלאסי בלבד. בשונה, יש לתארו גם במונחי 'גל', כפי שמתואר באיור 5.8. גלים אלקטרוניים אמורים לפגוע במטרה 'ולהישבר' על ידי האטום שבנקודה O.
131

  
איור 5.8
               
 
 
 
 בהמשך הם עוברים דרך העדשות, שם הם 'נשברים' עוד ומובאים למיקוד בתמיסה בנקודה P. מכאן, מתחיל מסלול T (ממש כמו שקרה בתיאור הקלאסי).
הייזנברג הכניס כמובן את ארבעת מאפייני תיאוריית הקוונטים החשובים ביותר שהוזכרו בתחילת סעיף זה. כלומר (כפי שקורה גם בניסוי ההתנגשות), הוא תיאר את אלקטרון הקישור הן כגל (כשהוא עובר מאובייקט O דרך העדשה לתמונה ב- P) והן כחלקיק (כשהוא מגיע לנקודה P ומשם עוזב במסלול T ).  להעברת התנע ל 'אטום הנצפה' בנקודה O יש להתייחס כבדידה ובלתי ניתנת לחלוקה.  האפשרות המפורטת ביותר לתיאור אלקטרון הקשר בין O ל-P, היא במונחי פונקציית גל שקובעת פיזור פוטנציאלים סטטיסטי בלבד, שמימושם מותנה בתנאי הניסוי (לדוגמה, נוכחות אטומים רגישים בתמיסה שעשויים לגלות את האלקטרון). לבסוף, התוצאות הממשיות (המוקד P, המסלול T, ותכונות האטום O) מתואמות בדרך בלתי-סיבתית שהוזכרה קודם בפרק זה.
בדיון באלקטרון 'הקישור' באמצעות מאפיינים ראשונים בחשיבותם אלה של התיאוריה הקוונטית, יכל הייזנברג להראות שיש גבול לדיוק במסקנות שניתן להסיק על האובייקט הנצפה בהינתן היחסים הלא ודאיים (Δx xΔp³ h ). בתחילה הייזנברג הסביר את אי הוודאות כתוצאה מטבעו 'הלא וודאי' של המסלול המדויק של 'אלקטרון הקישור' בין O לבין P, המכיל גם 'הפרעה' לא וודאית של אטום O כשאלקטרון זה מתפזר. עם זאת, בוהר[6] הציע דיון עקבי ושלם יחסית של המצב כולו, שהבהיר שארבעת מאפייני תיאוריית הקוונטים שתוארו קודם אינם בהלימה לכל תיאור במונחי מסלולים מוגדרים במדויק 'שאינם ודאיים' לנו. כלומר, יש לנו כאן עניין עם מצב חדש לחלוטין בפיסיקה שבו לרעיון של מסלול מפורט אין כל משמעות. בשונה, אפשר אולי לומר שהיחסים בין O ל- P באמצעות אלקטרון ה 'קישור' דומים יותר ל 'קפיצה קוונטית' בלתי-נחלקת ובלתי ניתנת לניתוח בין מצבים יציבים, מאשר לתנועה רצופה, אף שאינה ידועה במדויק, של חלקיק במרחב בין O לבין P.
132
מה אם כן עשויה להיות משמעות התיאור שהוצע בניסוי הייזנברג? המשמעות היא שניתן לדון בניסוי בדרך זו באופן קוהרנטי רק בקונטקסט שבו הפיסיקה הקלאסית ישימה. דיון כזה עשוי לכן לשרת לכל היותר כדי להצביע על גבולות הרלבנטיות של צורת התיאור הקלאסית; למעשה, הוא לא יכול להציע תיאור קוהרנטי בקונטקסט 'קוונטי'.
גם אם נראה את הדברים בדרך זו, הדיון הרגיל בניסוי מתעלם, עם זאת, מנקודות מפתח מסוימות בעלות משמעות עמוקה ומרחיקת לכת.  כדי לראות נקודות אלה, נציין שמסדרת תנאי ניסוי מסוימים כפי שהוגדרו על-ידי מבנה המיקרוסקופ וכו', אפשר לומר, במובן מסוים גס, שגבולות יישום התיאור הקלאסי מותווים בידי תא מסוים במרחב הפאזי של האובייקט המתואר בידיA  באיור 5.9.  עם זאת, אם היו תנאי מערך ניסוי שונים (לדוגמה, מיקרוסקופ מסוג אחר, אלקטרונים בעלי אנרגיה שונה, וכו'), גבולות אלה היו צריכים להיות אז מותווים בידי תא אחר במרחב פאזי, המותווה  בידי B. הייזנברג הדגיש שלשני התאים חייב שיהיה אותו אזור, h  , אבל בכך הוא הוציא מן החשבון את חשיבות העובדה ש 'צורתם' שונה.
 
 
 איור 5.9             
 
133
כמובן, בקונטקסט של הפיסיקה הקלאסית (בה ניתן להתעלם מכמויות של הסדר של קבוע פלנק, h) ניתן להחליף את כל התאים בנקודות חסרות ממד, כך ש 'לצורתם' אין כל משמעות. לכן, אפשר לומר שבתוצאות הניסוי אין דבר מלבד שהן מאפשרות להסיק על אובייקט נצפה מסקנות שלפיהן 'צורות' התאים, ועל כן  פרטי תנאי הניסוי, משחקים רק תפקיד של קשרי ביניים בשרשרת סיבתית, שיורדים [[drop out מהתוצאה הסופית שהוסקה.  פרוש הדבר שאפשר לומר שהאובייקט הנצפה קיים בנפרד ובאופן בלתי תלוי בכלי הצפייה במובן שאפשר לראות בו 'בעל' תכונות מסוימות, בין אם הוא נתון באינטראקציה עם משהו אחר (לדוגמה, מכשיר הצפייה) ובין אם לאו.
אולם, בקונטקסט  ה 'קוונטי' המצב שונה מאד. כאן,  'צורות' התאים רלבנטיות ומהוות חלק חיוני בתיאור החלקיק הנצפה. זה האחרון אינו ניתן על כן לתיאור נכון מלבד בקישורו עם תיאור תנאי הניסוי; ואם נכנס לפרטי הטיפול המתמטי לפי חוקי התיאוריה הקוונטית, ניווכח שלא ניתן לייחד את 'פונקציית הגל' של 'האובייקט הנצפה' בנפרד מייחוד פונקציית גל 'אלקטרון הקישור', שמצדו מחייב תיאור של כל תנאי הניסוי (כך שתוצאת היחסים בין האובייקט והצופה היא למעשה דוגמה למתאמים מהסוג שהצביעו עליהם איינשטיין, פודולסקי ורוזן, שלא ניתן להסבירם במונחי התפשטות איתות כשרשרות של השפעה סיבתית). זה אומר שתאור תנאי הניסוי אינו נופל  רק כקישור ביניים של מסקנה, אלא נותר בלתי נפרד מהתיאור של מה שמכונה האובייקט הנצפה. הקונטקסט 'הקוונטי' קורא לכן לסוג תיאור חדש שאינו מכיל אפשרות להפרדת 'האובייקט הנצפה' מ 'כלי הצפייה'. תחת זאת, על צורת תנאי הניסוי ופשר תוצאות הניסוי להוות עתה מכלול אחד, בו ניתוח לאלמנטים בעלי קיום אוטונומי אינו רלבנטי.
התוויה מטפורית לכוונה שלנו כאן בבכוליות, עשויה להיות בהתייחס לדגם (לדוגמה, בשטיח). עד כמה שמשהו רלבנטי  זה הדגם, אין כל משמעות לאמירה שחלקים שונים של דגם כזה (כגון פרחים ועצים שאפשר לראות בשטיח) הם אובייקטים נפרדים באינטראקציה. בדומה, בקונטקסט הקוונטי אפשר לראות במונחים כמו 'אובייקט נצפה', 'כלי צפייה', 'אלקטרון קישור', 'תוצאות ניסוי' וכו', היבטים של 'דגם' כולל אחד, שהם למעשה הופשטו או 'הותוו' [pointed out] על ידי אופן התיאור שלנו. כלומר, דיבור על אינטראקציה בין  'כלי הצפייה' לבין  'האובייקט הנצפה' הוא חסר מובן [[has no meaning.
134
שינוי רלבנטי עיקרי בסדר תיאור הנדרש בתיאוריה הקוונטית הוא נטישת הרעיון של ניתוח העולם לחלקים אוטונומיים יחסית, בעלי קיום נפרד אך נתונים באינטראקציה. בשונה, הדגש הראשוני כעת הוא על כוליות בלתי מחולקת [[undivided wholeness, בה כלי הצפייה לא ניתן להפרדה מהנצפה.
למרות שהתיאוריה הקוונטית שונה מאד מתיאוריית היחסות, במובן עמוק מסוים הן עדיין שותפות במשמעות זו של כוליות בלתי מחולקת. כלומר, ביחסות, תיאור עקבי של המכשירים אמור להיות במונחי מבנה של סינגולריות בשדה (בהתאמה למה שמכנים עתה באופן כללי 'האטומים המכוננים' של המכשיר).  אלה יתמזגו  עם השדות של הסינגולאריות המכוננים את 'החלקיק הנצפה' (וכמובן עם אלה המכוננים את 'האטומים מהם מכונן הצופה האנושי'). זה סוג כוליות שונה מזה המוכל בתיאוריה הקוונטית, אבל הוא דומה בכך שלא תתכן חלוקה מוחלטת [ultimate] בין  כלי הצפייה והאובייקט הנצפה.
עם זאת, למרות הדמיון העמוק הזה, אין אפשרות מוכחת לאיחוד תיאוריית הקוונטים עם היחסות בדרך קוהרנטית. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שאין כל אמצעים קונסיסטנטיים להציג ביחסות מבנה מורחב [extended], כך שעל החלקיקים להיות מטופלים כנקודות נטולות מירחוב [ [extensionless. דבר זה הוביל לתוצאות אינסופיות בחישובי שדות-תיאורטיים קוונטיים [infinite results in quantum-field calculations]. באמצעות מגוון נוסחות אלגוריתמים (לדוגמה,  רה- נורמליזציה, מטריצות S וכו'.), הופשטו מהתיאוריה תוצאות מסוימות סופיות, ונכונות ביסודן. עם זאת, בבסיסה נותרת התיאוריה בלתי מספקת באופן כללי, לא רק משום שהיא מכילה מה שלפחות נראה כסתירות רציניות אחדות, אלא גם משום שללא ספק יש בה מספר מאפיינים שרירותיים בעלי יכולת סיגול לא מוגדר לעובדות, שמזכירים קצת את הדרך שבה עשו שימוש באפיציקלים הפתולמיים לסגל כמעט כל נתון תצפיתי שעשוי היה לעלות ביישום מסגרת תיאור כזו (לדוגמה, ברה-נורמליזציה, פונקציית גל במצב-ריק בעלת אינסוף מאפיינים שרירותיים).
עם זאת, ניתוח מפורט של בעיות אלה לא יועיל כאן ביותר. במקום זאת, יועיל כאן יותר להסב תשומת לב למעט קשיים כלליים, שהתחשבות בהם עשויה אולי להראות שפרטים אלה לא מאד רלבנטיים בהקשר של הדיון הנוכחי.
135
ראשית, תיאוריית שדה קוונטי מתחילה בהגדרת שדה (x, t) y . שדה זה הוא מפעיל [operator] קוונטי, אולם x   ו- t   מתארים סדר רצוף במרחב ובזמן.  כדי להציג את הנקודה באופן מפורט יותר אנו יכולים לכתוב את אלמנט המטריצה i j (x, t) y. עם זאת, ברגע שאנו אוכפים impose]] קבועים יחסותיים, אנו מסיקים 'תנודות אינסופיות', כלומר, i j (x, t) y הוא באופן כללי אינסופי ובלתי רציף בשל תנודות  'נקודת-אפס' קוונטיות. זה סותר את ההנחה המקורית של רציפות של כל הפונקציות הנדרשת בכל תיאוריה יחסותית.  
דגש זה על סדרים רציפים, הוא (כפי שצוין בחלק הקודם) חולשה רצינית של תיאוריית היחסות. עם זאת, אם אנו עוסקים בסדר לא רציף (לדוגמה, כמו בתנועה בראונית),  אז מושג האיתות חדל להיות רלבנטי (ועמו, המושג של מגבלת מהירות האור); וללא מושג האיתות בתפקיד בסיסי, נהיה חופשיים שוב להחשיב מבנים ממורחבים בתפקיד הראשון במעלה בתיאורים שלנו.
כמובן, מגבלת מהירות האור תשמר בממוצע ולטווח הארוך. כלומר, מושגים יחסותיים יהיו רלבנטיים במקרים מתאימים מוגבלים. אולם, לא אמורים לכפות כך את תיאוריית היחסות על התיאוריה הקוונטית. הכפפת סדר התיאור שבבסיס תיאוריה אחת על האחרת, הוא המוביל למאפיינים שרירותיים ולסתירות אפשריות.
כדי לראות איך זה קורה, נציין, שאם אמור להיות מובן כלשהו לרעיון היחסותי של מתן תפקיד יסודי לאפשרות של איתות [signalingמנקודת אזור אחד לאחר, על מקור האיתות להיות מופרד באופן ברור מהאזור בו הוא מתקבל, לא רק באופן מרחבי אלא גם במובן שהשניים חייבים באופן יסודי להיות אוטונומיים בהתנהגותם.
כלומר, כפי שמתואר באיור 5.10, אם איתות יוצא [[emitted משפופרת עולם ממקור A, עליו להתפשט באופן רצוף ללא שינוי סדר ל , B-שפופרת עולם של הקולט. עם זאת, ברמת תיאור קוונטי, סדר זמן האירועים בשפופרת עולם ב -A וב- B עשוי, על פי עקרון אי-הוודאות, לחדול מלהיות בר הגדרה בדרך הרגילה. זה לבדו יהפוך את רעיון האיתות לחסר משמעות. בנוסף, הרעיון של הפרדה מרחבית ברורה ומובחנת שלA  ו- B , כמו גם האוטונומיה האפשרית בהתנהגותם, יחדלו להיות רלבנטיים, משום שעתה יש לראות את  'המגע' בין A ל- B  כדומה לקפיצה קוונטית בלתי נחלקת של אטום בין מצבים נייחים [stationary stats]. יתר על כן, פיתוח נוסף של רעיון זה לצד הקווים של ניסוי  איינשטיין, פודולסקי ורוזן, מוביל למסקנה שלא ניתן לתאר באופן כללי את הקשר בין A ל- B  במונחי ההתפשטות של השפעות סיבתיות (סוג ההתפשטות שללא ספק הכרחי לספק ל 'נשא'  שבבסיס האיתות). 
 

איור 5.10
           
     
 
 
 
 136
נראה אם כן ברור, שההמשגה היחסותית של איתות, פשוט לא מתאימה באופן קוהרנטי לקונטקסט ה 'קוונטי'. זאת, משום שאופן בסיסי איתות כזה מכיל את האפשרות של סוג מסוים של ניתוח  שאינו בהלימה לסוג הכוליות הבלתי נחלקת שמוכלת בתיאוריה הקוונטית. בהקשר זה, אפשר לאמיתו של דבר לומר, שלמרות שתיאוריית השדה המאוחד של איינשטיין דוחה את האפשרות של ניתוח מוחלט [ultimate] של העולם לאלמנטים אוטונומיים, בכל זאת אפשר לומר שהרעיון שהאפשרות שאיתות ישחק תפקיד כה בסיסי מכיל סוג שונה ומופשט יותר של ניתוח  שמבוסס על סוג 'תוכן אינפורמציה' בלתי תלוי ואוטונומי, שהוא שונה באזורים שונים. סוג מופשט זה של ניתוח עשוי להיות לא רק לא בהלימה לתיאוריית הקוונטים, אלא, סביר מאד, גם לכוליות הבלתי נחלקת המוכלת בהיבטים אחרים של תיאוריית היחסות.
מה שעולה כאן, אם כן, הוא שנתייחס ברצינות לאפשרות של הורדת הרעיון של התפקיד הבסיסי של מושג האיתות, אבל נמשיך עם היבטים אחרים של תיאוריית היחסות (במיוחד העיקרון שחוקים הם יחסים קבועים, ושבאמצעות אי-ליניאריות של המשוואות, או בדרך אחרת כלשהי, הניתוח למרכיבים אוטונומיים יחדל להיות רלבנטי). כלומר, בכך שננטוש סוג זה של הצמדות לסוג ניתוח מסוים שאינו בהרמוניה לקונטקסט ה'קוונטי', נפתח דרך לתיאוריה חדשה שתכלול  [comprehend] את מה שעדיין תקף בתיאוריית היחסות, אך לא תתנגד [deny] לכוליות הבלתי נחלקת המוכלת בתיאוריה הקוונטית.
137
מן הצד האחר, התיאוריה הקוונטית מכילה גם הצמדות סמויה לסוג ניתוח מסוים, מופשט מאד, שאינו בהרמוניה עם סוג הכוליות הבלתי נחלקת שמוכלת בתיאוריית היחסות. על מנת לראות מהו, עלינו לציין שדיונים כמו אלה המתמקדים סביב המיקרוסקופ של הייזנברג, מדגישים את הכוליות הבלתי נחלקת של כלי הצפייה והאובייקט הנצפה רק בהקשר של התוצאות האקטואליות של ניסוי. עם זאת, בתיאוריה המתמטית, פונקציית הגל נחשבת עדיין בדרך כלל לתיאור של כל הפוטנציאלים הסטטיסטיים שנראים כקיומים נפרדים ואוטונומיים. במילים אחרות, האובייקט הבודד והממשי בפיסיקה הקלאסית מוחלף בסוג מופשט יותר של אובייקט פוטנציאלי וסטטיסטי. זה האחרון אמור להתאים [correspond] ל'מצב הקוונטי של המערכת' שמצדו מתאים ל 'פונקציית גל של המערכת' (או באופן כללי יותר לווקטור במרחב הילברט). שימוש כזה בשפה (לדוגמה, הכנסת מילים כמו 'מצב מערכת'), מכיל שאנו חושבים על משהו בעל סוג קיום נפרד ואוטונומי.
העקביות של דרך שימוש זו בשפה מותנית במידה רבה בהנחה המתמטית שמשוואת הגל (כלומר,  החוק השולט בשינויים לאורך זמן בפונקציית הגל או בוקטור מרחב הילברט) היא ליניארית. (משוואות לא-ליניאריות הוצעו עבור ביצועי שדה, אבל, אפילו כאן, מדובר בסוג מוגבל בלבד של לא-ליניאריות, במובן שהמשוואה הבסיסית של 'וקטור המצב במרחב הילברט' נחשבת תמיד ליניארית.) ליניאריות כזו של המשוואות מאפשרת אז לראות 'וקטורי מצב' כבעלי סוג של קיום אוטונומי (דומה בדרכים מסוימות לזה שבו מתייחסים בתיאוריות שדה קלאסיות לצורות נורמליות, אבל שונה בכך שהן מופשטות יותר).
אוטונומיה שלמה זו של 'המצב הקוונטי' של מערכת אמורה להתקיים [hold] רק כאשר היא אינה נצפית. בצפייה, מניחים שיש כאן שתי מערכות ראשוניות הנכנסות לאינטראקציה[7].  אחת מאלה מתוארת באמצעות 'וקטור מצב של האובייקט הנצפה' והאחרת באמצעות 'וקטור מצב של מכשיר הצפייה'.
138
בהתחשבות באינטראקציה זו, מוצגות תכונות חדשות שמתאימות להתרת האפשרות של מימוש פוטנציאלים מסוימים של המערכת הניצפת על חשבון אחרים שאינם ניתנים למימוש באותו זמן. (באופן מתמטי, אפשר לומר ש 'כיס הגל צומצם' או ש 'מתבצעת הטלה [projection]'). 
מחלוקות ודיונים רבים מתנהלים בשאלה כיצד בדיוק יש לטפל בשלב הזה, משום שהמושגים הבסיסיים המעורבים לא נראים ממש ברורים. עם זאת, אין מטרתנו לבקר כאן מאמצים אלה בפירוט. אלא, ברצוננו רק להצביע על כך שכל הקו בגישה זו מבסס מחדש ברמה המופשטת של פוטנציאלים סטטיסטיים את אותו סוג ניתוח למרכיבים נפרדים ואוטונומיים באינטראקציה, שמוכחשת ברמה היותר קונקרטית של אובייקטים בודדים. בדיוק סוג ניתוח מופשט זה לא בהלימה עם סדר התיאור שבבסיס תיאוריית היחסות, משום, שכפי שראינו, תיאוריית היחסות אינה מתאימה [compatible] לניתוח כזה של העולם למרכיבים נפרדים. אלא, היא מכילה בסופו של דבר שיש להבין 'אובייקטים' כאלה כנמזגים זה לזה (כמו סינגולריות בשדה) למכלול בלתי נחלק אחד. בדומה, אפשר לקחת בחשבון את הרעיון שבאמצעות אי-ליניאריות נמשכת, או בדרך אחרת כלשהי, יתאפשר שינוי בתיאוריה הקוונטית, כך שמהתיאוריה החדשה ינבע שהיא תכיל גם כוליות בלתי נחלקת, לא רק ברמת תופעות של יחיד ממשי [אקטואלי], אלא גם ברמת פוטנציאלים שמטופלים במונחי הקבצות סטטיסטיות. בדרך זו יוכלו אותם היבטים התקפים עדיין בתיאוריה הקוונטית להיות בהרמוניה עם אותם היבטים התקפים עדיין בתיאוריית היחסות.
עם זאת, וויתור, הן על התפקיד היסודי של האיתות, והן על המצב הקוונטי, אינו עניין פעוט. אין ספק שעל מנת לגלות תיאוריה חדשה שתמשיך בלעדיהם ידרשו מושגי סדר, מידה ומבנה חדשים באופן יסודי [radically]
אפשר לומר כאן שבמובנים מסוימים אנו נתונים במצב דומה לזה שבו עמד גלילאו בתחילת חקירותיו. עבודה רבה שנעשתה מראה את אי-התאמה של רעיונות ישנים, שמתירים רק שטווח עובדות חדשות יותאמו מתמטית (מה שניתן להשוואה למה שעשו קופרניקוס, קפלר ואחרים), אבל עדיין לא שחררנו את עצמנו לחלוטין מהסדר הישן של חשיבה, שימוש בשפה, וצפייה. לכן עלינו עדיין להבחין [perceive] בסדר חדש. כמו שקרה עם גלילאו, זה מעורב בהכרח בראיית שונויות חדשות כך שהרבה ממה שנחשב לבסיסי ברעיונות הישנים יתקבל כפחות או יותר נכון, אך לא בעל רלבנטיות מהמעלה הראשונה (כפי שקרה, לדוגמה, עם כמה רעיונות מפתח של אריסטו). כשנראה את השונויות הבסיסיות החדשות, אז (כפי שקרה עם ניוטון) נוכל להבחין [[perceive ביחס או בהגיון אוניברסלי חדש שמתייחס ומאחד את כל השונויות. זה עשוי בסופו של דבר לקחת אותנו מעבר לתיאוריה הקוונטית והיחסותית, כמו שהרעיונות של ניוטון הלכו מעבר לאלה של קופרניקוס.
כמובן, לא ניתן לעשות זאת ביום אחד. עלינו לעבוד בסבלנות, לאט, ובתומת לב רבה, להבין את המצב הנוכחי הכללי בפיסיקה בדרך חדשה. בפרק 6 נדון במספר צעדים ראשוניים מסוג זה.
 
[1]  מושג זה של סדר הוצע לי בשיחה פרטית עם אמן מפורסם,  C. Biederman. להצגת דרך הסתכלותו ראו:
C. Biederman, Art and the Evolution of Visual Knowledge, Red Wing, Minnesota, 1948.
[2] M. Born and N. Wiener, J., Math. Phys., vol. 5, 1926, pp. 84-98 ; N. Wiener and A. Siegel, Phys. Rev., vol. 91 1953, p. 1551
[3]  רעיון זה נדון מנקודת מבט אחרת בפרקים 1 ו-3.
[4]  דיון בנקודה זו ראו: D. Bohm, Quantum Theory, Prentice Hall, New York, 1951
[5]  דיון מפורט באפקט זה ראו: שם, פרק 22. נקודת מבט מאוחרת יותר על נושא זה ראו: S. J. Bell, Rev. Mod. Phys., vol. 38, 1966, p. 447
[6]  N. Bohr, Atomic Theory and the Description of Nature, Cambridge University Press, 1934
[7]   J. von Neumann, Mathematical Foundations of Quantum Mechanics, Princeton University Press, 1955

לחץ כאן להוספה
 

פרק 7  

היקום הנכרך-נפרש והכרה

1. מבוא

171
הציר המרכזי בספר זה הוא הכוליות הבלתי-שבורה של מכלול הקיום כתנועת זרימה בלתי-נחלקת נטולת גבולות.
נראה ברור מהדיון בפרק הקודם שהסדר המוכל מתאים במיוחד להבנת כוליות בלתי נחלקת זורמת כזו, משום שבסדר המוכל המכלול של קיום מקופל[enfolded]בכל אזור במרחב (ובזמן). כך, כל חלק שהוא, רכיב, או היבט שאנו עשויים להפשיט במחשבה, מקפל עדיין את השלם, ולכן מיסודו מתייחס למכלול שממנו הופשט. כלומר, כוליות מאפשרת כל מה שנדון בספר זה מראשיתו.
בפרק זה יוצגו תכונות עיקריות של הסדר המוכל ללא ניסוח מתמטי. תחילה, כפי שעולה בפיסיקה, ובהמשך, כפי שניתן להרחיבן לשדה התודעה, על מנת להתוות קווים כללים אחדים שבאמצעותם ניתן להבין את היקום ואת התודעה כמכלול תנועה אחת בלתי שבורה[1].
 
2. סכום קצר [[resume: סדר מכניסטי מול סדר מוכל בפיסיקה

ראוי לפתוח פרק זה בסכום קצר של מקצת מהנקודות העיקריות שהוצגו קודם באמצעות העמדת סדר מכניסטי המקובל באופן כללי בפיסיקה מול הסדר המוכל.
תחילה נתייחס לסדר המכניסטי. כפי שצויין בפרקים 1 ו-5, המאפיין העקרוני של סדר זה הוא שהעולם נראה כמכונן מישויות חיצוניות זו לזו, במובן שהן קיימות באופן בלתי תלוי [ממוקמות] באזורים שונים במרחב (ובזמן), ומקיימות אינטראקציה באמצעות כוחות שלא גורמים כל שינוי בטבען היסודי. מכונה היא דוגמה אופיינית למערכת סדר כזו. כל חלק במכונה מיוצר באופן בלתי תלוי בחלקים האחרים (לדוגמה, באמצעות לחיצה או יציקה), והוא פועל עם החלקים האחרים באמצעות סוג של מגע חיצוני בלבד. בניגוד לכך, בישות אורגנית לדוגמה, כל חלק צומח בקונטקסט של המכלול, כך שהוא לא קיים באופן בלתי תלוי, ולא ניתן לומר עליו שהוא רק 'באינטראקציה' עם האחרים בלי שהוא עצמו מושפע באופן מהותי ביחסים האלה.
173
כפי שצוין בפרק 1, רוב הפיסיקאים נעשו מחויבים כמעט לחלוטין לרעיון שסדר היקום מכניסטי ביסודו. הצורה המקובלת של רעיון זה היא שהעולם נחשב למורכב מסדרת ישויות נפרדות, בלתי-נחלקות ובלתי-משתנות של 'חלקיקים יסודיים [אלמנטריים]' שהם 'אבני היסוד' של היקום כולו. במקורם, נחשבו חלקים אלה לאטומים, אך בהמשך חולקו האטומים לאלקטרונים, פרוטונים ונוירונים. אלה האחרונים נחשבו למרכיבי החומר הבלתי נחלקים והבלתי משתנים באופן מוחלט, אבל אז התגלה שהם נתונים להתמרה למאות סוגים שונים של  חלקיקים בלתי יציבים, וכעת, כדי להסביר את ההתמרות האלה, מניחים שקיימים חלקיקים זעירים יותר המכונים 'קוורקים' ו 'פארטונים' [[partons. למרות שהאחרונים טרם בודדו, צמחה בקרב הפיסיקאים אמונה בלתי ניתנת לערעור שחלקיקים כאלה או חלקיקים מסוג אחר שטרם התגלו, הם אשר יאפשרו הסבר עקבי ושלם לכל דבר.
   תיאוריית היחסות העלתה את ההתוויה [indication] המשמעותית הראשונה בפיסיקה לצורך לשאול שאלות על הסדר המכניסטי.  כפי שהוסבר בפרק 5, לפי תיאוריית היחסות אין אפשרות להמשגה עקבית של קיום חלקיק בלתי תלוי, כשם שאין אפשרות להמשגה עקבית לפיה חלקיק הוא גוף ממורחב ואף לא כזו שלפיה הוא יהיה נקודה חסרת ממדים. כלומר, תיאוריית היחסות מראה שההנחה הבסיסית העומדת בבסיס המכניזם המקובל באופן כללי בפיסיקה, לא ניתנת להגנה [untenable].
   כדי להתמודד עם אתגר יסודי זה, איינשטיין הציע לא לראות עוד במושג החלקיק מושג ראשוני; ובמקום זה לראות את המציאות כמכוננת מראשיתה משדות המצייתים לחוקים קונסיסטנטיים לדרישות של תיאוריית היחסות. רעיון יסודי חדש ב 'תיאוריית השדה המאוחד' של איינשטיין הוא שמשוואות השדה יהיו  לא-ליניאריות. הפתרונות של משוואות אלה, כפי שהוצג בפרק 5, יכולים להיות בצורת פעימות מקומיות מורכבות [consisting] מאזור של שדה מומרץ [intense], המסוגל לנוע במרחב ביציבות כמכלול, מה שעשוי על כן לספק מודל של 'חלקיק'.  פעימות כאלה אינן מסתיימות לפתע אלא מתפזרות באופן שרירותי למרחקים גדולים עם דעיכת עוצמתן.  כך, מבני השדה הקשורים בשתי פעימות יתמזגו ויזרמו יחד במכלול בלתי-קטוע אחד. יתר על כן, כאשר שתי פעימות מתקרבות זו לזו, צורתן המקורית דמויית-החלקיק תשתנה באופן כה קיצוני עד שלא יוותר אפילו זכר למבנה שמכונן משני חלקיקים. כך, במונחי המשגה זו, הרעיון של קיום חלקיקים נפרדים ובלתי תלויים נראה לכל היותר כהפשטה שמספקת קירוב שתקף בתחום מסוים ומוגבל בלבד. בסופו של דבר, יש להבין את כל היקום (על 'חלקיו', כולל 'חלקים' המכוננים את האדם, מעבדותיו, מכשירי המדידה שלו, וכדומה) כמכלול בלתי-נחלק אחד, בו אין לניתוחו לחלקי קיום בלתי תלויים ונפרדים כל מעמד יסודי.
174
   עם זאת, כפי שהוצג בפרק 5, איינשטיין לא הצליח להציע ניסוח עקבי ומספק באופן כללי לתיאוריית השדה המאוחד שלו. יתר על כן (ואולי חשוב אף יותר בהקשר של הדיון שלנו בגישה המכניסטית בפיסיקה), מושג השדה שהוא נקודת המוצא הבסיסית של איינשטיין, משמר עדיין תכונות יסודיות של הסדר המכניסטי, משום שהישויות היסודיות, השדות, נחשבות לקיומים חיצוניים זה לזה בנקודות נפרדות במרחב ובזמן, ומונח שהם קשורים זה בזה באמצעות יחסים חיצוניים בלבד, שלאמיתו של דבר נחשבים אף הם למקומיים במובן שרק אותם אלמנטים של שדות המופרדים בידי מרחבים בעלי משתנה שגבולו אפס יכולים להשפיע זה על זה[2].
 למרות שתיאוריית השדה המאוחד לא הצליחה בניסיון זה לספק לפיסיקה בסיס לגמרי מכניסטי  במונחי שדה, היא הראתה בדרך ממשית כיצד ניתן להשיג עקביות בתיאוריית היחסות באמצעות גזירת מושג החלקיק כהפשטה מתוך מכלול קיום בלתי-נחלק ובלתי-שבור. כלומר, זה חיזק את האתגר שתיאוריית היחסות העמידה בעניין הסדר המכניסטי המקובל.
תיאוריית הקוונטים, עם זאת, מציגה בפני הסדר המכניסטי אתגר הרבה יותר קשה מזה המוצג בתיאוריית היחסות. 
כפי שהוצג בפרק 5, מאפייני יסוד בתיאוריית הקוונטים אשר מאתגרים את הגישה המכניסטית, הם:
175
1.  באופן כללי  תנועה היא לא  רצופה, במובן שפעולה מורכבת  ממנות  בלתי נחלקות  [indivisible quanta] (זה גם אומר שאלקטרון, לדוגמה, יכול לעבור ממצב אחד למצב אחר בלי לעבור דרך כל מצבי ביניים).
2. ישויות כגון אלקטרונים, יכולות להציג תכונות שונות (לדוגמה, דמוי חלקיק, דמוי גל, או משהו ביניהם), תלוי בהקשר הסביבתי שבו הן מתקיימות ונתונות לצפייה.
3. שתי ישויות, כגון אלקטרונים, שבתחילה אוחדו לצורת מולקולה ובהמשך הופרדו, מראות יחסים לא מיקומיים מוזרים, שניתן לתארם לכול היותר (כפי שהדגם בניסויי איינטשיין פודולסקי ורוזן [3]) כקשרים לא סיבתיים בין אלמנטים מרוחקים [4].
   ראוי כמובן להוסיף שחוקי המכניקה הקוונטית הם סטטיסטיים ואינם מגדירים אירועים עתידיים בודדים באופן מדויק וייחודי. זה שונה כמובן מחוקי הפיסיקה הקלאסית שבעקרון מגדירים אירועים אלה. עם זאת, אי-דטרמיניזם כזה לא מהווה אתגר רציני לסדר מכניסטי, כלומר,  שבו  אלמנטים יסודיים הם ישויות בלתי תלויות, נמצאות [lying] אחת מחוץ לשנייה וקשורות זו בזו ביחסים חיצוניים בלבד. העובדה שרכיבים כאלה מתייחסים זה לזה (כמו במכונת משחק של כדור ויתדות) לפי חוקי אקראיות (מבוטאים מתמטית במונחי הסתברות), אינה משנה את החיצוניות הבסיסית של האלמנטים[5], ולכן אינה משפיעה מהותית בשאלה אם הסדר היסודי מכניסטי או לא.
עם זאת, שלש התכונות היסודיות של התיאוריה הקוונטית שהוזכרו, מראות בברור אי התאמה למושגים מכניסטיים. כלומר, אם כל הפעולות הן בצורת מנות בדידות, האינטראקציות בין ישויות שונות (לדוגמה, אלקטרונים) מכוננות מבנה אחד בעל קשרים בלתי נחלקים, כך שכל היקום אמור להיחשב לבלתי ניתן לחלוקה. במכלול זה, כל רכיב שניתן להפשטה במחשבה מציג תכונות בסיסיות (של גל או של חלקיק, וכן הלאה) שמותנות בסביבתו הכוללת בדרך שמזכירה הרבה יותר יחסים בין אברים ביצורים חיים, מאשר יחסים בין חלקי מכונה הפועלים זה עם זה. יתר על כן, הטבע לא-מיקומי, הלא-סיבתי, של היחסים בין אלמנטים רחוקים זה מזה, מפר לחלוטין את דרישות ההפרדה ואי תלות הרכיבים היסודיים, שהן בסיסיות בכל גישה מכניסטית.
176
בנקודה זו ראוי להעמיד תכונות יסוד בתיאוריית היחסות מול אלה של התיאוריה הקוונטית. כפי שראינו, תיאוריית היחסות דורשת רצף, סיבתיות מחמירה (או דטרמיניזם) ומיקומיות. מנגד, התיאוריה הקוונטית דורשת אי-רציפות, אי-סיבתיות ואי-מיקומיות. כך, מושגים בסיסיים בתיאוריית היחסות ובתיאוריה הקוונטית מנוגדים זה לזה במישרין. לכן, לא מפתיע ששתי תיאוריות אלה מעולם לא אוחדו באופן עקבי. ליתר דיוק, נראה שאיחוד כזה למעשה בלתי אפשרי. מה שנראה מאד סביר הוא שנחוצה תיאוריה חדשה במובן איכותי, שממנה ניתן יהיה לגזור הן את תיאוריית היחסות והן את התיאוריה הקוונטית כהפשטות, קירובים, ומקרים מוגבלים [limiting].
ברור שלא נוכל לגלות את המושגים הבסיסיים של תיאוריה חדשה כזו, אם נתחיל בתכונות שבהן תיאוריית היחסות והתיאוריה הקוונטית עומדות בסתירה ישירה. המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא במה שבאופן בסיסי משותף להן וזו הכוליות הבלתי נחלקת. למרות שכל אחת מהן מגיעה לכוליות הזו בדרך שונה, ברור שבאופן יסודי זה מה ששתיהן מצביעות לעברו.
  עם זאת, להתחיל בכוליות בלתי נחלקת זה אומר שעלינו לנטוש את הסדר המכניסטי. אבל סדר זה משמש מאות שנים בסיס לכל חשיבה בפיסיקה. כפי שהוצג בפרק 5, הסדר המכניסטי מתואר באופן טבעי ביותר וישיר באמצעות הרשת הקרטזיאנית. למרות שהפיסיקה השתנתה באופן קיצוני במובנים רבים, נותרה הרשת הקרטזיאנית (עם התאמות משניות כמו שימוש בקווי קואורדינטות עקומים) מאפיין עקרוני שלא השתנה. אין ספק, לא קל לשנות זאת משום שמושגי הסדר שלנו מחלחלים ומתפשטים, הם מעורבים לא רק בחשיבה שלנו אלא גם בכל החושים שלנו, ברגשות שלנו, באינטואיציות שלנו, בתנועה הפיסית שלנו, ביחסינו עם בני-אדם אחרים ועם החברה כמכלול, ולמעשה הם מעורבים בכל תחום בחיינו. לכן קשה 'ללכת אחורה' די הצורך ממושגי הסדר הישנים, כדי לאפשר התייחסות רצינית למושגי סדר חדשים.
על מנת להקל על הבנת הכוונה בהצעה שלנו למונחי סדר חדשים מתאימים לכוליות בלתי נחלקת,  מן הראוי להתחיל בדוגמאות בהן מעורבת תפיסה חושית ישירה, במודלים ואנלוגיות שימחישו מושגים כאלה אינטואיטיבית ובאמצעות הפעלת הדמיון. בפרק 6 פתחנו בהערה שעדשת הצילום היא כלי שמספק לנו סוג של תפיסה חושית ישירה מאד של פשר הסדר המכניסטי משום שההתאמה המקורבת בין נקודות באובייקט לבין נקודות בדמות המצולמת, מסבה במידה רבה ביותר את תשומת הלב לאלמנטים נפרדים שבאמצעותם אובייקט ניתן לניתוח. בכך שהיא מאפשרת דימוי  [imaging] ורישום [recording] נקודה לנקודה של דברים שהם קטנים מכדי שייראו לעין ערומה, גדולים מדי, מהירים מדי, איטיים מדי וכו', היא הובילה אותנו לאמונה שבסופו של עניין כל דבר ניתן  להבחנה בדרך זו. מכאן צמח הרעיון שאין דבר שניתן להבינו ולהגות בו שאינו מכונן מאלמנטים ממוקמים כאלה. כלומר, פיתוח עדשות הצילום עודד במידה רבה את הגישה המכניסטית.
177
בהמשך התייחסנו לכלי חדש המכונה הולוגרמה. כפי שהוסבר פרק 6, הולוגרמה יוצרת תצלום של דגם התאבכות גלי אור שמגיעים מאובייקט. תכונה יסודית של תצלום כזה היא שכל חלק בו מכיל אינפורמציה על האובייקט כולו (כך שאין התאמה נקודה לנקודה בין האובייקט לבין הדמות הרשומה). הכוונה היא שאפשר לומר שהצורה והמבנה של כל האובייקט  מקופלים [enfolded] בכל חלק בצילום. בכל פעם שמאירים קטע בצילום, המבנה והצורה  נפרשים [unfold], ומתקבלת דמות שניתן לזהות בה את כל האובייקט שוב.
הצענו שיש כאן מושג סדר חדש שכיננו בשם הסדר המוכל [implicate order ] (מהשורש הלטיני של הפועל  'to enfold' שפירושו 'לכרוך', 'לחבוק' או 'לקפל פנימה'). במונחי הסדר המוכל אפשר לומר שכל דבר כרוך/חבוק/מקופל בתוך כל דבר. זאת, בניגוד לסדר המפורש[explicate order] השולט כעת בפיסיקה שבו דברים פרושים [[unfolded במובן שכל דבר מונח במקום המיוחד רק לו במרחב (ובזמן) ומחוץ למקומות השייכים לדברים אחרים.
  חשיבות ההולוגרמה בהקשר זה היא בכך שהיא עשויה לעזור להביא את מושג הסדר החדש הזה למודעות שלנו בדרך של תפישה חושית; אבל, כמובן, הולוגרמה היא כלי שמספק רישום סטטי ('צלום רגעי') בלבד של סדר זה. הסדר הממשי עצמו שרשום, הוא בתנועה המורכבת של שדות אלקטרומגנטיים, בצורת גלי אור. תנועה כזו של גלי אור נמצאת בכל-מקום ובעקרון מקפלת את היקום המרחב (והזמן) כולו בכל איזור (כפי שאפשר להדגים בכל איזור כזה בהצבת עין או טלסקופ שם, ש 'יפרשו' ['unfold'] תוכן זה).
  כפי שהותווה בפרק 6, קיפול ופרישה זו מתקיימת לא רק בתנועה של השדה האלקטרומגנטי אלא גם בזו של שדות אחרים, כמו אלקטרונים, פרוטונים, גלי קול וכו'. יש כבר מקום רב [חישוב שלם  [whole  host לשדות ידועים כאלה, ולכל מספר של שדות נוספים, שטרם התגלו ועשויים להתגלות מאוחר יותר. יתר על כן, התנועה היא רק מקורבת באמצעות המושג הקלאסי של שדות (שבו משתמשים בדרך כלל להסביר כיצד ההולוגרמה עובדת). ליתר דיוק, שדות אלה מצייתים לחוקי מכניקת הקוונטים, שמכילים את התכונות של אי-רציפות ואי-מיקומיות שהוזכרו קודם (ושנדון בהן שוב בהמשך פרק זה). כפי שנראה בהמשך, אפילו חוקי הקוונטים עשויים להיות רק הפשטה מחוקים  כללים עוד יותר, שרק מקצת קוויהם הראשוניים ניתן לראות במעורפל עדיין. כלומר, המכלול של תנועת כריכה ופרישה עשוי להרחיק הרבה מעבר למה שהתגלה לתצפיותינו עד כה.
178
  בפרק 6 כיננו מכלול [totality] זה בשם תנועה כולית [holomovement]. ההצעה הבסיסית שלנו  הייתה שכל מה שהוא [what is] זו תנועה כולית, ושכל דבר יש להסביר במונחים של צורות נגזרות מתנועה כולית זו. למרות שהמערך המלא של חוקים השולטים במכלול שלה [של התנועה הזו] אינו  ידוע (ולאמיתו של דבר, קרוב לוודאי לא ניתן לידיעה), אנו מניחים עם זאת שמחוקים אלה אפשר יהיה להפשיט תתי-מכלולים אוטונומים יחסית או בלתי תלויים של תנועה (לדוגמה, שדות, חלקיקים, וכו') שיש להם הישנות ויציבות מסוימת בדגמי הסדר והמידה הבסיסים שלהם. תת-מכלולים כאלה עשויים להיחקר אז כל אחד בזכות עצמו, בלי שיהיה עלינו לדעת תחילה את כל חוקי התנועה הכולית. אין זה אומר, כמובן, שעלינו לראות במה שאנו מוצאים בחקירות כאלה חוקים בעלי תוקף מוחלט וסופי. אלא עלינו להיות מוכנים תמיד לגלות את הגבולות של אי-התלות של כל מבנה אוטונומי-יחסית של חוק, ומכאן להמשיך לחפש חוקים חדשים שעשויים להתייחס לתחומים אוטונומיים-יחסית רחבים יותר מסוג זה.
  עד כה העמדנו את הסדר המוכל מול הסדר המפורש תוך טיפול בהם כמובחנים ונפרדים. אבל, כפי שהוצע בפרק 6, אפשר לראות בסדר המפורש מקרה מיוחד או מובחן של מערך כללי יותר של סדרים מוכלים שמהם האחרון ניתן להיגזר. מה שמבחין, אם כן, את הסדר המפורש הוא שמה שנגזר הוא מערך אלמנטים נשנים, יציבים יחסית, חיצוניים זה לזה. סדרת רכיבים כזו (לדוגמה, שדות וחלקיקים) מספקת אז את ההסבר לאותו תחום של חוויה בו הסדר המכניסטי מניב טיפול מתאים. אבל בגישה המכניסטית הרווחת אלמנטים שמניחים שהם ישויות נפרדות ובלתי תלויות, נחשבים למכונני המציאות הבסיסית. מטרת המדע לפיכך היא להתחיל בחלקים כאלה ולגזור את כל המכלולים באמצעות הפשטה שמסבירה אותם כתוצרים של אינטראקציות בין החלקים. מנגד, כאשר עובדים במונחים של הסדר המוכל, מתחילים עם הכולית הבלתי נחלקת של היקום, והמשימה של המדע היא לגזור את החלקים באמצעות הפשטה מהמכלול [[from the whole, ולהסבירם כבני הפרדה בקירוב, נשנים, יציבים, אך מתייחסים related]] זה לזה חיצונית ויוצרים תת-מכלולים אוטונומיים-יחסית, שאותם יש לתאר במונחים של סדר מפורש.
179
  1. הסדר המוכל והמבנה הכללי של החומר
נמשיך כעת להתייחס ביתר פרוט לשאלה כיצד ניתן להבין את המבנה הכללי של החומר במונחים של הסדר המוכל. לשם כך, נפתח בהתייחסות נוספת למתקן שבו דנו בפרק 6, ששימש כאנלוגיה להדגמת תכונות יסודיות אחדות של הסדר המוכל. (חיוני להדגיש כאן, עם זאת, שמדובר באנלוגיה בלבד, ושכפי שיוצג בהמשך בפרוט רב יותר, ההתאמה לסדר המוכל מוגבלת.)  
מתקן זה מורכב משני גלילי זכוכית ממורכזים שנוזל צמיג מאד כגון גליצרין נמזג ביניהם, והוא מסודר בדרך כזו שהגליל החיצוני יכול להסתובב לאט מאד כך שהפעפוע לנוזל הצמיג זניח. מטפטפים טיפת דיו בלתי מסיס לנוזל הצמיג, ומסובבים את הגליל החיצוני. כתוצאה מכך טיפת הדיו נמתחת לצורה של מעין חוט דק, שבסופו של דבר הופך בלתי נראה. כשמסובבים את הגליל בכוון ההפוך, צורת החוט נמשכת חזרה, ולפתע היא מתגלה לעין כטיפת דיו שביסודה היא אותה טיפת הדיו שהייתה שם בתחילה.  
ראוי לבחון בזהירות מה באמת קורה בתהליך הזה. נתייחס תחילה לנוזל הצמיג. החלקים ברדיוס הגדול ינועו מהר יותר מאלה שברדיוס הקטן. הנוזל ישנה על כן את צורתו, מה שמסביר למה היא נמתחת לבסוף למעין חוט דק. טיפת הדיו מורכבת מקובץ חלקיקי פחמן שהיו נתונים מלכתחילה כתרחיף בנוזל הצמיג. כאשר הנוזל הצמיג נמשך, חלקיקי הדיו נישאים עמו. מערך החלקיקים יתפזר לכן במידה כה רבה עד שצפיפותו תרד מסף מינימלי הניתן לראייה. כאשר התנועה נעשית בכוון ההפוך, אז (כפי שידוע מחוקי הפיסיקה השולטים בתחום מצב צמיג) כל חלק של הנוזל חוזר בעקבות מסלולו כך שלבסוף הנוזל הצמיג נמשך לצורתו המקורית. כאשר הנוזל הצמיג חוזר, הוא נושא עמו את חלקיקי הדיו כך שלבסוף גם הם נמשכים ומצטופפים די הצורך כדי לעבור את הסף בו הם ניתנים לתפיסה, כך שהם מופיעים שוב כטיפות נראות.
180
 כאשר חלקיקי הדיו נמשכים לחוט ארוך, אפשר לומר שהם כרוכים בתוך הגליצרין, כמו שאפשר לומר שביצה 'מקופלת' בעוגה. ההבדל הוא, כמובן, שטיפת הדיו ניתנת לפרישה באמצעות תנועת הנוזל בכוון ההפוך, ואילו במקרה של הביצה אין כל דרך לפרוש אותה כך (משום שהביצה עוברת ערבול כולל פעפוע שאינו הדיר).
  האנלוגיה של כריכת ופרישה כזו לסדר המוכל שהוצגה בקשר להולוגרמה, טובה למדי.  אך על מנת לפתח את האנלוגיה הזו הלאה נתייחס לשתי טיפות דיו סמוכות זו לזו, ולמען נוחות חזותית נניח שחלקיקי הדיו בטיפה אחת אדומים ובשניה כחולים. אם נסובב את הגליל החיצוני כל אחד משני האלמנטים הנוזלים הנפרדים האלה שבהם מרחפים חלקיקי דיו, יימשכו לצורה דמויית חוט, ושתי הצורות דמויות-החוט, בעודן נפרדות ומובחנות, ייטוו זו בזו לדגם מורכב עד כדי כך שיהיה עדין מכדי להיתפס בעין (בדומה במידה מסוימת לדגם ההתאבכות הנרשם בהולוגרמה, אם כי מקור הדגם שונה למדי).  חלקיקי הדיו בכל אחת מן הטיפות יינשאו כמובן עם תנועות הנוזל הצמיג, אבל, כל חלקיק יישאר בחוט הנוזל שלו. עם זאת, בסופו של דבר, בכל אזור שיהיה מספיק גדול כדי להיראות לעין, החלקיקים האדומים של טיפת הדיו האחת והחלקיקים הכחולים של האחרת ייראו מעורבבים באופן מיקרי לכאורה. עם זאת כשתנועות הנוזל יהיו בכוון ההפוך, כל אלמנט דמוי-חוט של נוזל יימשך חזרה לתוך עצמו, עד שבסופו של דבר יתקבצו השניים שוב לאזורים נפרדים בברור. אם היה אפשר להתבונן במתרחש קרוב יותר (לדוגמה בעזרת מיקרוסקופ), אפשר היה לראות את החלקיקים האדומים והכחולים הקרובים זה לזה מתחילים להיפרד, בעוד חלקיקי צבע נתון מרוחקים זה מזה מתחילים להתקרב זה לזה. נראה כאילו החלקיקים המרוחקים בצבע אחד 'ידעו' שיש להם גורל משותף, נפרד מזה של חלקיקים בצבע האחר שאליהם היו קרובים.
   כמובן, אין למעשה במקרה זה כל 'גורל' כזה. לאמיתו של דבר, כל מה שקרה הסברנו באופן מכאני, באמצעות התנועות המורכבות של רכיבי הנוזל שבו מרחפים חלקיקי דיו. אבל עלינו להזכיר כאן שוב שמתקן זה הוא אנלוגיה בלבד, שמכוונת להדגים מושג חדש של סדר. על מנת להבהיר יותר את המושג החדש הזה, יש צורך להתחיל בהתמקדות בחלקיקי הדיו בלבד, ולהניח כרגע בצד את ההתייחסות לנוזל שבו הם מרחפים.  כאשר המערך של חלקיקי הדיו של כל טיפה נמתחו לחוט בלתי נראה כך שחלקיקי שני הצבעים התערבבו, אפשר לומר שכהרכב [אנסמבל], כל מערך מובחן עדיין בדרך מסוימת מן האחר. באופן כללי מובחנות זו לא נראית ברורה לחושים אך יש לה יחסים מסוימים עם המצב הכולל שממנו צמחו ההרכבים האלה. מצב זה כולל את גלילי הזכוכית, הנוזל הצמיג ותנועותיו והפיזור המקורי של חלקיקי הדיו. אפשר לומר אז שכל חלקיק דיו שייך להרכב  מובחן מסוים והוא קשור עם האחרים בהרכב זה באמצעות כוח הכרח כולל [overall necessity] הטבוע פנימית במצב זה כולו, שיכול להביא את כל המערך לתכלית [[endמשותפת (כלומר, לכונן מחדש צורת טיפת דיו).
181
במקרה של מתקן זה, ההכרח הכולל פועל בצורת תנועת הנוזל באופן מכני לפי חוקי הידרודינמיקה מסוימים ידועים היטב. עם זאת, כפי שצוין קודם, עלינו להרפות מן האנלוגיה המכנית הזו ולהמשיך להתייחס לתנועה הכולית. בתנועה הכולית קיים אמנם הכרח כולל (שכיננו בפרק 6 בשם 'homology') אך חוקיו אינם מכניים עוד. אלא, כפי שצוין בפרק זה בסעיף 2, חוקיו יהיו בקירוב ראשוני אלה של תיאוריית הקוונטים, ובאופן מדויק יותר אף ירחיקו מעבר להם בדרכים הנתונות כרגע לראיה במעורפל בלבד. עם זאת, עקרונות הבחנה דומים אחדים ישלטו בתנועה הכולית כמו באנלוגיה של מתקן גלילי הזכוכית. כלומר, הרכבים של אלמנטים המעורבבים זה בזה במרחב ניתנים למרות זאת להבחנה, אבל רק בהקשר של מצבי מכלול מסוימים שבהם המשתתפים בכל הרכב מתייחסים זה לזה באמצעות כוח הכרח כולל הטבוע פנימית במצבים אלה, שיכול להביאם יחד בדרך שניתנת לתיאור ספציפי.
עתה, משכוננו סוג חדש של הבחנה להרכבים שהם כרוכים יחדיו במרחב, נוכל להמשיך ולהכניס את ההבחנות האלה לתוך סדר. המושג הפשוט ביותר של סדר הוא סדר עוקב. נתחיל ברעיון פשוט זה ובהמשך נפתח אותו למושגים מורכבים ומעודנים יותר של סדר.
182
כפי שהראנו בפרק 5, המהות של סדר עוקב פשוט הוא בסדרת היחסים בין רכיבים מובחנים:
A : B :: B : C :: C : D... 
לדוגמה, אם A מייצג קטע אחד על קו, B את הבא אחריו וכן הלאה, הרצף העוקב [sequentially] של הקטעים על הקו נובע ממערך יחסים זה.
נשוב עתה לאנלוגיה של הדיו-בנוזל הצמיג. נניח שהכנסנו לנוזל הצמיג מספר טיפות רב ומיקמנו אותן מסודרות בשורה קרוב זו לזו (הפעם איננו מניחים צבעים שונים). טיפות אלה נכנה: A, B, C, D,... . נסובב את הגליל החיצוני מספר פעמים רב, כך שכל אחת מהטיפות תצור הרכב של חלקיקי דיו כרוכים באזור כה גדול במרחב עד שחלקיקי כל הטיפות יתערבבו.  נכנה את ההרכבים העוקבים: A' B' C' D'... .
במובן מסוים, ברור אז שכל הסדר הקווי נכרך בתוך הנוזל. נבטא סדר זה באמצעות היחסים:
A' : B' :: B' : C' :: D'...
סדר זה אינו גלוי לחושים. עם זאת, ניתן להדגים את קיומו באמצעות הנעת הנוזל בכוון ההפוך, כך שההרכבים … A' B' C' D' יפרשו ויאפשרו הופעה של סדרת טיפות מסודרת בשורה המקורית A, B, C, D.....
באמור לעיל, לקחנו סדר מפורש קיים מראש מורכב מהרכבים של חלקיקי דיו מסודרים לאורך קו, ושינינו את צורתו לסדר של הרכבים כרוכים, שבמובן עקרוני מסוים הוא דומה. נעבור עתה לסוג סדר מעודן יותר שאינו נגזר משינוי צורה כזה.
נניח שנכניס טיפת דיו, A, ונסובב את הגליל החיצוני פעמים. בהמשך נוסיף טיפת דיו שניה, B, באותו מקום ונסובב את הגליל n פעמים. נמשיך בהליך הזה ביתר הטיפותC, D, E,...  .  הרכבי חלקיקי הדיו הנוצרים …, a, b,  c, d, e, יהיו אז שונים בדרך חדשה; כאשר תנועת הנוזל היא בכוון ההפוך, ההרכבים יתכנסו ליצירת מערך טיפות עוקבות בסדר הפוך מזה שבו הוכנסו. לדוגמה, בשלב מסוים חלקיקי הרכב d יתכנסו (ולאחר מכן ימתחו שוב לחוט), זה מה שיקרה לחלקיקי הרכב  c, אחר כך לb-, וכן הלאה. ברור מזה שהרכב  d יתייחס ל-c כמו ש- ל-b, וכן הלאה. כך הרכבים אלה ייצרו צורה של סדר עוקב מסוים. עם זאת, בשום מובן אין זה שינוי צורה [טרנספורמציה] של סדר קווי במרחב (כפי שהיה בסדרה הקודמת A'  B'  C'  D' ...), משום שבאופן כללי בכל נקודת זמן רק אחד מן ההרכבים האלה יפרש; כאשר הרכב כלשהו נפרש, השאר עדיין כרוכים. בקצרה, יש כאן סדר שלא כולו יכול להיות מפורש בבת אחת ולמרות זאת הוא אמיתי, כפי שאפשר לראות כשרצף הטיפות מתגלה עם סיבוב הגליל.
183
נכנה סדר זה בשם  סדר מוכל חבוק מיסודו [[intrinsically implicate orderעל מנת להבדילו מסדר שיכול להיות חבוק אבל שיכול להיפרש כולו בבת אחת לסדר מפורש יחיד. יש כאן איפוא דוגמה, כיצד, כפי שהוצג בסעיף 2, סדר מפורש הוא מקרה פרטי של מערך סדרים מוכלים כללי יותר.
נמשיך עתה ונקשור את שני סוגי הסדר שתוארו לעיל יחדיו.
תחילה נכניס במקום מסוים טיפה ונסובב את הגליל n פעמים. בהמשך נכניס טיפה B במקום שונה במקצת, ונסובב את הגליל עוד n פעמים (כך ש-A נכרך 2n סיבובים). בהמשך נכניס  טיפה C לאורך הקו AB, ונסובב n פעמים נוספות כך ש- נכרך ב- 3n סיבובים, B ב- 2n סיבובים, ו C ב- nסיבובים. נמשיך לכרוך בדרך זו מספר טיפות רב, ואז נניע את הגליל במהירות גדולה למדי בכוון ההפוך. אם קצב הופעת הטיפות מהיר ממינימום הזמן הנחוץ להפרדה בידי עין האדם, יראה חלקיק שנע לכאורה ברצף, וחוצה את המרחב.
כריכה ופרישה כזו בסדר המוכל עשויה לספק בברור מודל חדש של, לדוגמה, אלקטרון, שונה למדי מהמודל שההמשגה המכניסטית הנוכחית מציעה, של חלקיק שקיים בכל רגע רק בחלק קטן במרחב ומשנה את מיקומו באופן רצוף בזמן. תחת זאת, במודל החדש הכרחי שאלקטרון יובן באמצעות מערך שלם של הרכבים כרוכים שלרוב אינם ממוקמים במרחב. בכל רגע נתון, עשוי אחד ההרכבים להיפרש ואז יהיה ממוקם, אך ברגע הבא ייכרך על מנת להיות מוחלף בידי הבא אחריו. קיום רצוף הוא המשגה מקורבת, המתקבלת באמצעות הישנות מהירה מאד של צורות דומות שנשנות בדרך פשוטה וקבועה (יותר כמו גלגל אופניים המסתובב במהירות ויוצר רושם של דיסק מוצק, מאשר סדרת חישורים מסתובבים).  כמובן, מה שיסודי כאן יותר שחלקיק הוא הפשטה בלבד המתגלה לחושים שלנו. מה שהוא זה תמיד מכלול של הרכבים, נוכחים כולם יחד, במערכי שלבי כריכה ופרישה מסודרים שחודרים זה לזה ומתערבבים בעקרון בכל המרחב.
184
     בנוסף לכך ברור שניתן לכרוך בסדר המוכל כל מספר 'אלקטרונים' כאלה שצורתם מעורבבת ומתמזגת זו בזו. עם זאת, כשצורות אלה נפרשות ומתגלות לחושינו, הן יופיעו כסדרת 'חלקיקים' נפרדים בברור זה מזה. סידור ההרכבים עשוי להיות כזה שתצוגות דמויות-חלקיק כאלה יראו 'נעות' באופן בלתי תלוי, לאורך קווים ישרים, או באותה מידה לאורך מסלולים עקומים שמתייחסים זה לזה ותלויים זה בזה הדדית, כאילו היה כוח של אינטראקציה ביניהם. מאחר והפיסיקה הקלאסית שואפת באופן מסורתי להסביר כל דבר במונחי מערכות אינטראקציה בין חלקיקים, ברור שבעקרון אפשר באותה מידה לטפל בכל התחום המכוסה באופן נכון על ידי מושגים קלאסיים כאלה, במונחים של מודל ההרכבים הנכרכים ונפרשים המוצע על ידינו.
אנו מציעים כאן שבתחום הקוונטי מודל זה הרבה יותר טוב מההמשגה הקלאסית של מערכי חלקיקים נתונים באינטראקציה. כלומר, למרות שתצוגות מקומיות עוקבות, לדוגמה, של אלקטרון, עשויות להיות קרובות מאד זו לזו עד שהן הופכות למסלול רצוף בקירוב, אין הדבר תמיד כך בהכרח. בעקרון, מותר שיהיו אי-רציפויות במסלולים המוצגים, והן עשויות, כמובן, לספק את בסיס להסבר, כיצד, כפי שהוצג בסעיף 2, אלקטרון יכול לעבור ממצב אחד למצב אחר ללא מעבר דרך מצבי ביניים. הדבר אפשרי, כמובן, משום ש 'חלקיק' הוא רק הפשטה ממכלול מבני גדול הרבה יותר. ההפשטה היא זו המוצגת לחושים (או למכשירים) שלנו, אך לחלוטין אין כל סיבה מדוע עליה להיות תנועה רצופה (או קיום רצוף באמת).
בנוסף, אם כל קונטקסט התהליך משתנה, עשויות להופיע צורות תצוגה חדשות לחלוטין. כלומר,  בחזרה לאנלוגיה של הדיו-בנוזל, אם הגלילים ישתנו או בנוזל יונחו מכשולים, צורת התצוגה וסדרה ישתנו. לתלות כזו - התלות של מה שמוצג לצופה בסיטואציה הכוללת - יש מקבילה קרובה בתכונה שהוזכרה אף היא בסעיף 2 , כלומר, לפי תיאוריית הקוונטים, אלקטרונים עשויים להראות תכונות דומות לאלה של חלקיקים או לאלה של גלים (או משהו ביניהם), בהתאם לסיטואציה המעורבת הכוללת בה הם מתקיימים ועשויים להיות נצפים באופן ניסויי.
185
הנאמר עד כה מצביע על כך שהסדר המוכל מציע התייחסות הרבה יותר לכידה [קוהרנטית] באופן כללי לתכונות הקוואנטיות של החומר מהמוצע בסדר המכניסטי המסורתי. על כן, אנו מציעים שהסדר המוכל ייחשב לבסיסי. על מנת להבין הצעה זו במלואה ראוי להנגיד בזהירות את הסדר המוכל מול מה שנרמז בגישה מכניסטית המבוססת על הסדר המפורש; משום, שלפחות במובן מסוים ניתן כמובן להודות שכריכה ופרישה עשויות להתרחש במונחי הגישה המכניסטית במגוון מצבים ספציפיים (לדוגמה, כמו זו המתרחשת עם טיפת הדיו). עם זאת, סוג מצב זה לא נחשב לבעל חשיבות יסודית. בסדר המפורש כל מה שהוא קיום בלתי תלוי, ראשוני ואוניברסלי, נחשב לבר ביטוי בסדר מופרש, במונחי אלמנטים המתייחסים זה לזה חיצונית (ואלה בדרך כלל נחשבים לחלקיקים, שדות, או קומבינציה כלשהי ביניהם). לכן, כשמוצאים שכריכה ופרישה מתרחשות באופן ממשי [אקטואלי], מניחים שניתן להסבירן לחלוטין במונחים שבבסיס הסדר המפורש באמצעות ניתוח מכני עמוק יותר (כפי שאכן קורה במתקן טיפת-הדיו). 
הצעתנו לפתוח בסדר המוכל כבסיסי, פירושה, אם כן, שמה שהוא ראשוני, קיים באופן בלתי תלוי ואוניברסלי, יש לבטא במונחי הסדר המוכל.  כלומר, אנו מציעים שהסדר המוכל הוא זה הפעיל  אוטונומית, בעוד, כפי שציינו קודם, הסדר המפורש נובע מחוק של הסדר המוכל, כך שהוא משני, נגזר, ומתאים רק בהקשרים מוגבלים מסוימים. או, במילים אחרות, היחסים שמכוננים את החוק הבסיסי הם בין מבנים כרוכים הנשזרים וחודרים זה לזה, דרך המרחב כולו, ולא יחסים בין הצורות המופשטות והנפרדות שמתגלות לחושים (ולמכשירים שלנו).
מהי איפה הכוונה ב 'עולם מוצג [''manifested world] בלתי תלוי ובעל קיום עצמי לכאורה שמופיע בסדר המפורש? התשובה לשאלה זו מותווית בשורש המילה 'מוצג'  ['manifest'], שבא מהמילה הלטינית 'manus' שפירושה 'יד'. ביסודו, מה שמוצג הוא מה שניתן לאחוז בו ביד - משהו מוצק, מוחשי ויציב חזותית. שורשי הסדר המוכל נטועים בתנועה הכולית, שהיא, כפי שראינו, עצומה, עשירה ונתונה במצב של כריכה ופרישה אינסופית, חוקיה ידועים במעורפל בלבד ואולי אינם ניתנים כלל לידיעה במלואם. כלומר, היא לא ניתנת לאחיזה כדבר מוחשי, מוצק ויציב לחושים שלנו (או למכשירים שלנו). עם זאת, כפי שצוין קודם, אפשר להניח שהחוק הכולל (ההולונומי) עשוי להיות כזה שיורה שבתת-סדר מסוים במערך הכולל של הסדר המוכל, יש מכלול של צורות שיש להן בקירוב סוג של הישנות, יציבות וניתנות להפרדה. לצורות אלה יש אכן יכולת להופיע כרכיבים יציבים, מוצקים-יחסית, שניתן לחוש בהם, מה שהופך אותם ל 'עולם המוצג' שלנו. תת-הסדר המיוחד הניתן להבחנה, שהצבענו עליו לעיל, שהוא הבסיס לאפשרות של קיום עולם גלוי זה, הוא, למעשה, מה שהכוונה אליו היא בסדר המפורש.
186
אנו תמיד יכולים, לנוחיות, לדמות או לדמיין או לייצג לעצמנו את הסדר המפורש, בהיותו סוג סדר הנוכח לחושים. עם זאת, העובדה שדווקא סדר זההוא אשר, פחות או יותר, מופיע לחושים שלנו, מצריכה הסבר. הסבר כזה עשוי להתאפשר רק כשמביאים את התודעה ל 'עולם השיח' ומראים, לפחות במובן מסוים, כיצד החומר בכלל והתודעה בפרט חולקים במשותף את הסדר המפורש. סוגיה זו תיבדק בהמשך כשנדון בשאלת התודעה בסעיפים 7 ו-8.
 
  1. התיאוריה הקוונטית כהתוויה/אינדיקציה לסדר מוכל רב ממדי 
  עד כה הצגנו את הסדר המוכל כתהליך כריכה ופרישה המתרחש במרחב תלת ממדי רגיל. עם זאת, כפי שצוין בסעיף 2, בתיאוריה הקוונטית יש סוג חדש באופן יסודי של יחסים לא-מיקומיים, שאפשר לתארו כקשר לא-סיבתי בין אלמנטים מרוחקים זה מזה, אשר מובא בניסוי של איינשטיין, פודולסקי ורוזן[6]. למטרתנו אין צורך להיכנס לפרטים הטכניים העוסקים ביחסים לא מיקומיים אלה. כל החשוב כאן שמגלים, דרך לימוד המשמעויות של תיאוריית הקוונטים, שניתוח של מכלול מערכת למערך חלקיקים בעלי קיום בלתי תלוי הנתונים באינטראקציה, מתמוטט בדרך חדשה באופן קיצוני. תחת זאת מגלים, הן בהתחשב במשמעות המשוואות המתמטיות והן לאור תוצאות ניסוים ממשיים, שיש להתייחס למגוון החלקיקים פשוטו כמשמעו [[literallyכהיטלים ממציאות בממד גבוה יותר שלא ניתן להתייחס אליהם במונחי כל כוח אינטראקציה ביניהם[7].
   נוכל להשיג הבנה אינטואיטיבית אודות הכוונה כאן במושג היטל, בעזרת המתקן הבא. נתחיל במיכל מרובע מלא מים בעל דפנות שקופים (ראה איור 7.1), בהמשך נניח ששתי מצלמות טלביזיה, A  ו- B, מכוונות למתרחש במים (לדוגמה, דגים שוחים סביב) כפי שרואים בעד שתי דפנות הניצבות זו לזו. כעת, הדמויות שצולמו על מסכים  ו-B, יוקרנו בהתאמה בחדר אחר. מה שיראה שם הם יחסים מסוימים בין הדמויות המופיעות על המסכים. לדוגמה, אנו עשויים לראות על מסך דמות דג, ועל מסך B נראה דמות אחרת כזו. בכל רגע נתון כל דמות  תראה באופן כללי שונה מן האחרת. עם זאת, יתקיימו ביניהן יחסים במובן שכאשר דמות אחת תראה מבצעת תנועות מסוימות, האחרת תראה מבצעת תנועות בהתאמה. יתר על כן, תוכן שהוא בעיקר במסך אחד יעבור למסך האחר וכך גם בחזרה (לדוגמה, כאשר בתחילה דג מול מצלמה A פונה דרך הזווית הישרה בין הדפנות, הדמות שהייתה על A תמצא כעת על מסך B). כלומר כל הזמן תוכן הבבואה במסך אחד יהיה מתואם לזה שבאחר וישקף אותו.
 

איור 7.1
 
אנו יודעים כמובן ששתי הבבואות לא מתייחסות לקיומים בלתי תלויים שנתונים באינטראקציה (בה, לדוגמה, אפשר לומר שבבואה אחת 'גורמת' לשינויים באחרת). אלא הן מתייחסות לממשות אחת שהיא הבסיס המשותף לשתיהן (מה שמסביר את המתאם בין הבבואות בלי להניח שהן משפיעות זו על זו סיבתית). ממשות זו היא בממד גבוה יותר מאשר שתי הבבואות הנפרדות על המסכים, או במילים אחרות הבבואות על המסכים הן היטלים או היבטים דו-ממדיים ממציאות תלת-ממדית. במובן מסוים מציאות תלת-ממדית זו חובקת בתוכה היטלים דו-ממדיים אלה. עם זאת, מאחר והיטלים אלה קיימים כהפשטות בלבד, המציאות התלת-ממדית אינה אחת מהם, אלא היא משהו אחר, משהו שטבעו מעבר לשניהם.
188
מה שאנו מציעים כאן הוא שאפשר להבין את התכונה הקוונטית של יחסים לא-מקומיים ולא-סיבתיים בין אלמנטים מרוחקים, באמצעות הרחבת הרעיון שתואר לעיל. הכוונה שאנו יכולים לראות כל אחד מ 'החלקיקים' המרכיבים מערכת, כהיטל ממציאות ב 'ממד גבוה יותר', בשונה מראייתו כחלקיק נפרד המתקיים עם אחרים כמותו במרחב תלת-ממדי משותף. לדוגמה, בניסוי איינשטיין פודולסקי ורוזן שהוזכר קודם, אפשר לראות בכל אחד משני האטומים שהיו קודם קשורים במולקולה אחת, היטלים תלת-ממדיים ממציאות בת שישה ממדים. אפשר להדגים זאת באופן ניסויי אם נפרק מולקולה ונצפה בשני אטומים שהופרדו והורחקו זה מזה במידה כזו שאינם פועלים זה על זה ואין ביניהם כל קשר סיבתי. למעשה מה שנגלה הוא שהתנהגות שני האטומים מתואמת בדרך הדומה למדי לזו של שתי בבואות הטלביזיה של הדג שתוארה קודם. כלומר (כפי שאכן מראים בצורה מחמירה יותר של החישובים המתמטיים של חוקי קוונטים המעורבים כאן), כל אלקטרון פועל כאילו היה היטל ממציאות בממד גבוה יותר.
בתנאים מסוימים[8], לשני ההיטלים התלת-ממדיים התואמים לשני האטומים תהיה התנהגות בלתי תלויה יחסית. כשתנאים אלה מתמלאים, הטיפול בשני אטומים כחלקיקים בלתי תלויים יחסית אך נתונים באינטראקציה, שניהם באותו מרחב תלת ממדי, יהיה קירוב טוב. עם זאת, באופן כללי יותר, שני האטומים יציגו תיאום התנהגותי אופייני לא מיקומי, שרומז, שבמובן העמוק יותר הם רק היטלים תלת-ממדים מהסוג שתואר לעיל.
מערכת המורכבת מ-N 'חלקיקים' תהה אם כן מציאות בת 3N-ממדים, בה כל  'חלקיק' יהיה היטל תלת-ממדי. בתנאי החוויה הרגילה שלנו יהיו היטלים אלה מספיק קרובים לאי תלות, כך שהטיפול בהם בדרך שבה אנו נוהגים בדרך כלל, כמערך חלקיקים בעלי קיום נפרד שכולם באותו מרחב תלת ממדי, יהיה קירוב טוב. קירוב זה לא יתאים בתנאים אחרים. לדוגמה, בטמפרטורות נמוכות מקבץ אלקטרונים מציג תכונה חדשה של מוליכות על, בה ההתנגדות החשמלית נעלמת, כך שזרם חשמל יכול לזרום בו ללא מגבלה [indefinitely]. זה מוסבר בזה שמראים שהאלקטרונים נכנסים למצב אחר שבו הם אינם בלתי תלויים יחסית עוד. ליתר דיוק, כל אלקטרון פועל כהיטל ממציאות אחת בממד גבוה יותר, וכל ההיטלים האלה חולקים מיתאם לא מיקומי, לא סיבתי, שהוא כזה שהם עוקפים את המכשולים ב 'שתוף פעולה' בלי שיתפזרו [scatter] או יופצו [diffuse], ולכן ללא התנגדות. (אפשר להשוות התנהגות זו לריקוד בלט, בעוד שאת ההתנהגות הרגילה של אלקטרונים ניתן להשוות לזו של קהל אנשים, הנעים לפה ולשם [helter-skelter] בערבוביה.
189
מה שנובע מכל זה הוא שבאופן בסיסי יש להתייחס לסדר המוכל כתהליך של כריכה ופרישה שמתקיים במרחב בעל ממדים גבוהים יותר. רק בתנאים מסוימים ניתן לפשט אותו לתהליך כריכה ופרישה במרחב תלת-ממדי. עד כה אמנם השתמשנו בסוג כזה של פשטנות, לא רק באנלוגיית  הדיו-בנוזל אלא גם בהולוגרמה. אך טיפול כזה הוא רק קירוב, אפילו ביחס להולוגרמה. לאמיתו של דבר, כפי שצוין קודם בפרק זה, השדה האלקטרומגנטי שהוא הקרקע לתמונה/לבבואה [[image ההולוגרפית, מציית לחוקי תיאוריית הקוונטים, וכשהם מיושמים נכון לשדה, נמצא שגם הוא למעשה מציאות רב-ממדית שרק בתנאים מסוימים ניתן לפשטו למציאות תלת-ממדית.
באופן כללי, יש אם כן להרחיב את הסדר המוכל למציאות רב-ממדית. בעקרון, מציאות זו היא כוליות בלתי נחלקת אחת, הכוללת את העולם כולו על 'שדותיו' ו 'חלקיקיו'. כלומר עלינו לומר שהתנועה הכולית כורכת ופורשת בסדר רב-ממדי, ממדיות שהיא למעשה אינסופית. עם זאת, כפי שכבר ראינו, ניתן באופן כללי להפשיט תת-מכלולים בלתי תלויים יחסית כקירוב לאוטונומיים. כלומר, עיקרון האוטונומיה-היחסית של תת-מכלולים, שהוצג קודם כיסודי לתנועה הכולית, מורחב עתה לסדר רב ממדי של מציאות.
190
  1. קוסמולוגיה והסדר המוכל
נעבור כעת מהתייחסות לשאלה איך המבנה הכללי של החומר ניתן להבנה במונחי הסדר המוכל, למספר מושגים חדשים בקוסמולוגיה הנרמזים במה שנאמר כד כה.
על מנת לגלות מושגים אלה, נציין תחילה שכאשר התיאוריה הקוונטית מיושמת לשדות (באופן שנדון בסעיף הקודם) מוצאים שמצבי האנרגיה האפשריים של שדה הם בדידים (או קוונטיים). מצב כזה של שדה הוא במובנים מסוימים עוררות בדמות-גל  [[wave-like excitation המתפשטת באזור גדול במרחב. עם זאת, יש לה בדרך כלשהי גם מנת אנרגיה בדידה (ומומנטום) פרופורציונית לתדירות שלה, כך שבמובנים אחרים היא כמו חלקיק[9] (לדוגמה, פוטון).  אולם, אם לדוגמה, מתייחסים לשדה אלקטרומגנטי במרחב ריק, מתיאוריית הקוונטים עולה שלכל צורת עוררות שדה 'גלית-חלקיקית' כזו יש מה שמכונה אנרגיית 'נקודת אפס' שהיא לא יכולה לרדת מתחתיה, אפילו כשהאנרגיה שלה יורדת למינימום. אם היינו מחברים את האנרגיות של כל צורות עוררות ה 'גל-חלקיק' בכל אזור שהוא במרחב התוצאה הייתה אינסופית בשל המספר האינסופי של אורכי הגל הקיימים.  מצד שני, יש סיבה מספיק טובה להניח שאין צורך להמשיך להוסיף אנרגיות מתאימות לאורכי גל קטנים יותר ויותר, כך שמספר צורות העוררות הכולל, ולפיכך האנרגיה, יהיו סופיים.
למעשה, אם מחילים את חוקי תיאוריית הקוונטים על תיאוריית היחסות הכללית כפי שהיא מקובלת היום, מוצאים ששדה המשיכה מכונן אף הוא מצורות 'גל-חלקיק' כאלה, שלכל אחת מהן אנרגיית 'נקודת אפס' מינימלית. לכן, שדה הכבידה, כמו גם הגדרת מה שאמור להיות מובן כמרחק, חדלים להיות מוגדרים בשלמות. ככל שנמשיך להוסיף לשדה הכבידה עוררויות בהתאם לאורכי גל קצרים יותר ויותר, נגיע לאורך מסוים שבו מדידת המרחב והזמן הופכת לבלתי ניתנת להגדרה לחלוטין. מעבר לכך, כל מושג המרחב והזמן כפי שאנו מכירים אותו יתפוגג, למשהו שלא ניתן כיום לספציפיקציה. כך שיהיה הגיוני להניח, לפחות זמנית, שזה הוא אורך הגל הקצר ביותר שיש להחשיב כתורם לאנרגיית 'נקודת אפס' של המרחב.
כשמעריכים אורך זה מתגלה שהוא  כ  10-33 ס"מ. אורך זה קצר הרבה יותר מכל דבר שנחקר עד כה בניסויים פיסיקליים (שהגיע ל  10-17 ס"מ לערך).  אם נחשב את כמות האנרגיה שתהיה בסמ"ק של מרחב, עם אורך הגל הקצר ביותר האפשרי הזה, יתברר שהיא תהיה הרבה מעבר לסכום הכולל של האנרגיה של כל החומר ביקום הידוע[10].  
191
מה שנרמז בהצעה זו הוא שמה שאנו מכנים מרחב ריק, מכיל רקע עצום של אנרגיה, והחומר כפי שאנו מכירים אותו, הוא עוררות דמויית גל  'מנתית' [quantized] זעירה על פני [[on top הרקע הזה, בדומה לאדווה זעירה על פני ים עצום. בתיאוריות הפיסיקליות הנוכחיות, נמנעים מהתייחסות מפורשת לרקע זה בכך שמחשבים רק את ההבדל בין האנרגיה במרחב ריק לזו במרחב עם חומר. הבדל זה הוא כל שנלקח בחשבון [counts]בהגדרת התכונות הכלליות של החומר כפי שהן נגישות כיום לצפייה. אולם, התפתחויות בפיסיקה עשויות לאפשר את חקירת הרקע שתואר לעיל בדרך ישירה יותר. יתר על כן, גם כיום עשוי ים עצום זה של אנרגיה לשחק תפקיד חשוב בהבנת היקום בכללותו.
בהקשר זה ראוי לומר שמרחב, בעל אנרגיה רבה כל כך, יהיה יותר מלא מאשר ריק.  למעשה שני המושגים המנוגדים, מרחב ריק ומרחב מלא, הוחלפו זה בזה במהלך ההתפתחות של הרעיונות הפילוסופיים והפיסיקליים. כלומר, ביוון העתיקה, אסכולת פרמנידס וזנון אחזה בתפישת מרחב מלא [plenum]. נגד גישה זו יצא דמוקריטוס שהיה ככל הנראה הראשון שהציע באופן רציני תמונת עולם הבנויה ממרחב ריק (כלומר, חלל) בו חלקיקי חומר (לדוגמה, אטומים) יכולים לנוע באופן חופשי. המדע המודרני העדיף באופן כללי את הגישה האטומיסטית האחרונה. עם זאת, גם במהלך המאה ה-19 התייחסו ברצינות לגישה הקודמת באמצעות היפותזת האתר [ether] הממלא את כל המרחב.  החומר נחשב כמכונן מצורות הישנות מיוחדות, יציבות וניתנות להפרדה באתר (כגון גלים ומערבולות), שיכולות לעבור בתווך מלא זה כאילו היה ריק.
ברעיון דומה נעשה שימוש בפיסיקה המודרנית. לפי תיאוריית הקוונטים, גביש באפס המוחלט מאפשר לאלקטרונים לעבור דרכו ללא פיזור. הם עוברים כאילו המרחב היה ריק. אם הטמפרטורה מועלית, מופיעות אי-הומוגניויות, והן המפזרת את האלקטרונים. אם היו משתמשים באלקטרונים כאלה כדי לצפות בגביש (כלומר, במיקודם בידי עדשה אלקטרונית על מנת לייצור דמות), מה שהיה ניראה היה בדיוק  האי-הומוגניות. יתגלה אז שאי-הומוגניות קיימות באופן בלתי תלוי ושסטיית המסלול של עיקר גוף הגביש אפסית.
מוצע כאן אם כן שמה שאנו מאבחנים בחושים כמרחב ריק, הוא למעשה תווך [plenum], המהווה את הקרקע לקיום כל דבר, כולל עצמנו. מה שמתגלה לחושינו הן צורות נגזרות, ופשרן האמיתי מתגלה רק אם מתחשבים בתווך, בו הם נוצרים, מתקיימים ואליו בסופו של דבר מתפוגגים.
192 
עם זאת, אין להבין עוד תווך זה באמצעות הרעיון של מדיום חומרי פשוט, כגון האתר, שנתפס כקיים ונע במרחב תלת-ממדי בלבד. יש להתחיל בתנועה הכולית של 'ים' האנרגיה העצום שתואר קודם. ליתר דיוק יש להבין ים אנרגיה זה במונחי סדר מוכל רב-ממדי בהתאם לקווים שהוצגו בסעיף 4, בעוד שלכל עולם החומר כפי שאנו צופים בו בדרך כלל, יש להתייחס כאל דגם עוררות זעיר יחסית. דגם עוררות זה אוטונומי יחסית ומאפשר היווצרות של היטלים נשנים יציבים וברי הפרדה בקירוב, בסדר מפורש תלת ממדי של תצוגה, השקול פחות או יותר למרחב כפי שאנו חווים בדרך כלל.  
כשכל זה עמנו, הבה נתייחס לרעיון, המקובל באופן כללי כיום, שמקור היקום, כפי שהוא ידוע לנו, בנקודת מרחב וזמן אחת של 'המפץ הגדול' שהתרחש לפני כעשר מליון שנים. לפי הגישה שלנו יש לראות ב 'מפץ הגדול' הזה 'גל זעיר'. תמונה מעניינת מתקבלת כשבאמצע אוקיאנוס ממשי (כלומר, על פני כדור הארץ) מספר רב של גלים קטנים אקראיים, מתכנסים לפתע באזור קטן במרחב ויוצרים, כאילו משום מקום ומשום דבר, גל ענק. יתכן שדבר דומה התרחש באוקיאנוס האנרגיה הקוסמית העצום וגרם לפעימה של גל פתאומי ממנו נולד ה 'עולם' שלנו. פעימה כזו עשויה להתנפץ ולהישבר לגלים קטנים יותר שיתפשטו למרחקים ויכוננו את ה 'עולם המתפשט' שלנו. לאחרון יהיה את 'המרחב' הכרוך בתוכו כסדר מפורש ייחודי, מובחן ומוצג[11].
מהצעה זו נובע שהניסיון הנוכחי להבין את 'העולם' שלנו כאילו היה קיום בלתי תלוי בים האנרגיה הקוסמית, עשוי לעבוד לכל היותר בדרך מסוימת ומוגבלת (תלוי עד כמה נרחיק בהחלת מושג התת-מכלול הבלתי תלוי-יחסית, עליו). לדוגמה, 'חורים שחורים' עשויים להוביל אותנו לאזור בו אנרגיית הרקע הקוסמית חשובה. כמובן, עשויים להיות גם עולמות מתפשטים רבים אחרים כאלה.
193
יתרה מכך, יש לזכור שאפילו ים עצום זה של אנרגיה קוסמית לוקח בחשבון רק מה שקורה בקנה מידה גדול מן האורך הקריטי  10-33 ס"מ, שהתייחסנו אליו קודם. אבל האורך הזה הוא רק סוג מסוים של גבול להחלת מושגי הזמן והמרחב הרגילים. הנחה שאין לחלוטין דבר מעבר לגבול זה, תהה למעשה שרירותית למדי. ליתר דיוק, סביר מאד שמעבר לנקודה זו יש עוד תחום או מערך תחומים, שעל טבעם ידוע לנו עדיין מעט מאד אם בכלל.
מה שראינו עד כה, זו התקדמות מסדר מפורש לסדר מוכל פשוט תלת-ממדי, ממנו לסדר מוכל רב-ממדי, ובהמשך הרחבה ל'ים' עצום הנחווה כמרחב ריק. השלב הבא עשוי להוביל להרחבה והעשרה נוספים של מושג הסדר המוכל מעבר לגבול הקריטי של  10-33 ס"מ שצוין לעיל; או להוביל למושגים חדשים בסיסית שלא ניתן להבינם אפילו באמצעות פיתוחים נוספים של הסדר המוכל. עם זאת בכל מקרה אנחנו יכולים להניח שעיקרון האוטונומיה-היחסית של תת-מכלולים ימשיך להיות תקף. כל תת-מכלול, כולל אלה שלקחנו בחשבון עד כה, עשוי, עד נקודה [מסוימת] להיחקר בזכות עצמו. לכן, בלי להניח שכבר הגענו אפילו בקווים ראשונים לאמת מוחלטת וסופית, נוכל להניח בצד לפחות לעת עתה את הצורך לקחת בחשבון מה שעשוי להיות מעבר לאנרגיות העצומות של מרחב ריק, ולהמשיך לגלות משמעויות נוספות של תת-המכלול של הסדר שגילה את עצמו בפנינו עד כה.
 
  1. הסדר המוכל, החיים וכוח הכורח הכולל
בסעיף זה נציג את המשמעות הסדר המוכל, תחילה באמצעות הדרך שבה הוא מאפשר הבנה של החומר הדומם והחי על בסיס משותף אחד לשניהם, ובהמשך נציע צורה מסוימת כללית יותר של חוקי הסדר המוכל.
נתחיל בהתייחסות לצמיחת צמח. צמיחה זו מתחילה בזרע, אך הזרע תורם מעט מאד או אינו תורם כלל לקיום החומרי הממשי של הצמח או לאנרגיה הנדרשת לצמיחתו. זו האחרונה מגיעה כמעט לחלוטין מהאדמה, המים, האוויר ואור השמש. לפי תיאוריות מודרניות הזרע מכיל מידע [information], בצורת DNA , ומידע זה 'מכוון' בדרך כלשהי את הסביבה ליצור צמח בהתאם.
194
במונחי הסדר המוכל  נוכל לומר שאפילו החומר הדומם מקיים את עצמו בתהליך נמשך דומה לצמיחת צמח. כלומר, אם נזכר במודל הדיו-בנוזל של האלקטרון, רואים שיש להבין 'חלקיק' כזה כסדר הישנות יציבה של פרישה, שבו צורה מסוימת עוברת שינויים רגולאריים מציגה את עצמה שוב ושוב, אך במהירות כה גבוהה עד שהיא נראית כקיום נמשך. אפשר להשוות זאת ליער שבו עצים מתים ומוחלפים בחדשים באופן מתמשך. אם נתייחס לתופעה בקנה מידה של זמן ארוך אפשר לראות ביער קיום נמשך שמשתנה לאט. כך, כשמבינים את החומר הדומם והחי באמצעות הסדר המוכל,  נראה שבמובן עקרוני מסוים הם דומים באופן בסיסי באופן קיומם.  
כשחומר דומם נותר לעצמו, תהליך הכריכה והפריסה שתואר לעיל משעתק צורה דומה של חומר דומם בלבד, אך כאשר הוא  'מיודע' [''informed] בהמשך בידי הזרע, הוא מתחיל במקום זאת לייצור צמח חי. זה האחרון מאפשר בסופו של דבר קיום זרע חדש שמאפשר את המשכיות התהליך לאחר מותו של צמח זה.
אם הצמח מקבל צורה, מתקיים ונעלם, באמצעות החלפת חומר ואנרגיה עם הסביבה, היכן היא הנקודה שבה אפשר להבחין בחדות בין מה שחי לבין מה שאינו חי? ברור שמולקולת דו-תחמוצת פחמן שחוצה את גבולות התא ועוברת לעלה לא 'מתעוררת לחיים' לפתע כשם שמולקולת חמצן לא 'מתה' לפתע כשהיא משתחררת לאטמוספרה. אלא, יש לראות את החיים כשייכים במובן מסוים למכלול, הכולל צמח וסביבה.
  לאמיתו של דבר אפשר לומר שהחיים חבוקים/כרוכים במכלול, ואפילו כשהם לא מוצגים בפנינו, הם 'חבויים'/'מוכלים' איכשהו במה שאנו מכנים בדרך כלל מצב שבו אין חיים. נוכל להדגים זאת אם נתייחס להרכב [[ensemble של כל האטומים הנמצאים כרגע בסביבה אך שבסופו של דבר יכוננו צמח שיגדל מזרע מסוים. באופן עקרוני מסוים ברור שהרכב זה דומה להרכב של חלקיקי דיו היוצרים טיפה, שהתייחסנו איליו בסעיף 3. בשני המקרים האלמנטים של ההרכב  חוברים יחד לתרום לתכלית [[end משותפת (במקרה אחד טיפת דיו ובמקרה האחר צמח חי).     
    עם זאת, אין פשר האמור שהחיים ניתנים לצמצום לחלוטין לדבר מלבד מה שנובע מפעילות בסיסית הנשלטת בידי חוקי החומר בלבד (אם כי איננו מכחישים שמאפיינים מסוימים של החיים עשויים להיות מובנים בדרך זו). ליתר דיוק, אנו מציעים שכשם שמושג הכוליות התנועתית הורחב והועשר בהליכה מסדר מוכל תלת-ממדי, לסדר מוכל רב-ממדי, וממנו ל 'ים' עצום של אנרגיה במרחב 'ריק', כך אנו יכולים עתה להעשיר המשגה זו באמרינו שהתנועה הכולית כוללת במכלול שלה גם את עיקרון החיים. יש לראות אם כן בחומר הדומם תת-מכלול אוטונומי-יחסית שבו, לפחות ככל הידוע לנו כיום, החיים לא מוצגים באופן מובהק [[significantly. כלומר, החומר הדומם הוא הפשטה מיוחדת, משנית, גזורה מהתנועה הכולית (כשם שיהיה גם מושג 'כוח החיים' בלתי תלוי לחלוטין בחומר). לאמיתו של דבר, התנועה הכולית שהיא 'מכילת חיים', היא הקרקע הן ל 'חיים מפורשים' והן ל 'חומר דומם', וקרקע זו היא מה שהוא ראשוני, אוניברסלי וקיים לעצמו. לכן איננו מפרידים חיים מחומר דומם, ומצד שני איננו מנסים לצמצם לחלוטין את החיים לדבר מלבד תוצאה של החומר.
195
הבה נציג כעת את הגישה הזו בדרך כללית יותר. כפי שראינו, מה שיסודי לחוק התנועה הכולית הוא האפשרות להפשטה של מערך תת-מכלולים אוטונומיים יחסית. כעת אנו יכולים להוסיף שהחוקים של כל תת-מכלול מופשט כזה, פועלים באופן כללי, בתנאים ומגבלות מסוימים שמוגדרים רק בהתאם למצב כולו (או למערך של מצבים דומים). באופן כללי יש לפעילות הזו שלשה מאפייני מפתח:

1. מערך של סדרים מוכלים
2. מקרה פרטי מובחן של המערך הנ"ל, שמכונן סדר מפורש מוצג.
3. יחסים כלליים (או חוק) שמבטאים כוח הכרחי שקושר יחד מערך מסוים של אלמנטים של הסדר המוכל בדרך כזו שהם תורמים לתכלית
   [end] 
משותפת מפורשת (שונה מזו שמערך אחר של אלמנטים מעורבים וחודרים זה בזה יתרום).

המקור לכוח זה של הכרח [[necessity אינו ניתן להבנה רק במונחים של סדרים מוכלים ומפורשים ששייכים לסוג הסיטואציה הנדונה. ליתר דיוק, ברמה זו, פשוט יש לקבל הכרח זה כטבוע פנימית בכל הסיטואציה הנדונה. הבנה של מקורותיו תיקח אותנו עמוק יותר, לרמת הבנה מקיפה ועמוקה יותר של אוטונומיה יחסית, שאף לה יהיו סדרים מוכלים ומפורשים ובהתאם גם כוח הכרחי פנימי עמוק יותר שיביא להתמרתם זה בזה[12].  
196
בקצרה, בשלב זה אנו מציעים להחשיב את צורת החוק הזו של תת-מכלול אוטונומי-יחסית שהיא הכללה עקבית לכל הצורות שלמדנו עד כה, כאוניברסלית; ובהמשך עבודתנו נחקור את המעורב [ [implicates בהמשגה כזו, לפחות באופן ראשוני וזמני.
 
  1. תודעה  והסדר המוכל
  בנקודה זו אפשר לומר שקווים אחדים לפחות של מושגינו על קוסמולוגיה ועל טבע המציאות בכלל, שורטטו (למרות ש 'מילוי' שרטוט זה בפרטים מתאימים מצריך כמובן עבודה רבה שרובה נותר עדיין לעשות). כעת נפנה לשאלה כיצד יש להבין את התודעה בהתייחס למושגים אלה.
נפתח בהצעה שבמובן מסוים יש להבין את התודעה (אליה אנו מתייחסים  ככוללת מחשבה, רגש, רצון, שאיפה וכו') במונחי הסדר המוכל, ביחד עם המציאות כולה [[reality as a whole. כלומר, אנו מציעים שהסדר המוכל ישים הן לחומר (חי ולא חי) והן לתודעה, ולכן הוא עשוי לאפשר הבנה של היחסים הכלליים ביניהם שמהם ניתן להגיע להמשגה של קרקע משותפת לשניהם (בדומה למדי למה שהצענו בדיון הקודם על היחסים בין חומר דומם וחיים).
    עד כה התברר [[proved שיש קושי עצום להשיג הבנה של היחסים בין התודעה והחומר. שורשי הקושי הזה נעוצים בשוני הרב באיכויות הבסיסיות שלהם כפי שהן מוצגות בחוויה שלנו. דקארט ביטא שוני זה בבהירות רבה במיוחד, כשתיאר את החומר כ 'קיום ממורחב' ['extended substance']  ואת התודעה  כ'קיום חשיבתי' ['['thinking substance. ברור שדקארט התכוון ב 'קיום ממורחב' למשהו שעשוי מצורות מובחנות שקיימות במרחב בסדר של מירחוב  [[extension והפרדה, הדומה באופן בסיסי לזה שאנו מכנים בשם סדר מפורש. מהשימוש של דקארט במונח 'קיום חשיבתי' בניגוד כה חד ל 'קיום ממורחב', ניתן להבין בברור שלמגוון הצורות המובחנות המופיעות במחשבה, אין קיום בסוג כזה של סדר של מירחוב והפרדה (כלומר, סוג מסוים של מרחב), אלא בסדר שונה שבו אין למירחוב והפרדה כל משמעות/חשיבות יסודית. לסדר המוכל יש בדיוק את התכונה הזו, כך שבמובן מסוים דקארט אולי צפה שאת התודעה יש להבין במונחי סדר קרוב יותר לסדר המוכל מאשר למפורש.
197
אם נתחיל , כפי שעשה דקארט, במירחוב [extension]  והפרדה במרחב כראשוניים עבור החומר, לא נראה דבר ברעיון זה שעשוי לשרת כבסיס ליחסים בין חומר ותודעה שהסדרים שלהם כה שונים. דקארט הבין בברור קושי זה, ולאמיתו של דבר, הציע לפתור אותו באמצעות הרעיון שיחסים כאלה מתאפשרים על ידי אלוהים, שבהיותו מחוץ ומעבר לחומר ולתודעה (שאת שניהם הוא אכן ברא) הוא יכול לתת לתודעה  'מושגים בהירים ומובחנים' שכיום [currently] ישימים לחומר. מאז, הרעיון שאלוהים דואג לצורך הזה נזנח באופן כללי, אך לא שמו לב שגם האפשרות של הבנת היחסים בין החומר והתודעה הוזנחה [collapsed] בשל כך.
    בפרק זה הראינו בפרוט מסוים שניתן להבין את החומר בכללותו במונחי הרעיון שהסדר המוכל הוא הממשות המיידית הראשונית (בעוד שהסדר המפורש ניתן להיגזר כמקרה מיוחד ומובחן של הסדר המוכל). השאלה שעולה כאן איפה היא האם (כפי שבמובן מסוים קדם אצל דקארט) ניתן או לא ניתן, להבין את ה 'קיום' הממשי של התודעה במונחים של הרעיון שהסדר המוכל הוא גם הממשות המיידית והראשונית שלה. אם ניתן להבין את החומר ואת התודעה גם יחד בדרך זו, כלומר במונחי אותו רעיון כללי של סדר, עשויה להיפתח דרך להבנת היחסים ביניהם על בסיס  קרקע משותפת כלשהי[13]. כלומר, אנו יכולים להגיע לנבט של רעיון חדש בכוליות הבלתי שבורה, לפיו התודעה אינה נפרדת עוד באופן בסיסי מהחומר.
הבה נבחן עתה איזה הצדקה יש לרעיון שהסדר המוכל משותף לחומר ולתודעה. ראשית, ציינו קודם שבאופן כללי החומר הוא בראש ובראשונה אובייקט של ההכרה שלנו. עם זאת, כפי שראינו לאורך פרק זה, מגוון אנרגיות, כמו אור, קול וכדומה, כורכות באופן נמשך אינפורמציה שמתייחסת בעקרון לכל עולם החומר, בכל אזור במרחב.  באמצעות תהליך זה, אינפורמציה כזו עשויה כמובן לחדור לאברי החושים שלנו ולהמשיך למוח באמצעות מערכת העצבים. באופן עמוק יותר, כל החומר בגוף שלנו, מלכתחילה, כורך בדרך מסוימת את היקום. האם מבנה כרוך זה, הן של אינפורמציה והן של חומר (לדוגמה, במוח ובמערכת העצבים), הוא זה שבראש ובראשונה נכנס לתודעה?
198
הבה נתייחס תחילה לשאלה האם אינפורמציה אכן כרוכה באופן ממשי בתאי המוח. מחקרים על מבנה המוח, במיוחד אלה של פריפרם[14][[Pribram, שופכים מעט אור בשאלה זו. פריברם הציג ראיות שמגבות את הצעתו שזיכרונות רשומים באופן כללי במוח כולו בדרך כזו שאינפורמציה אודות אובייקט או איכות כלשהם, לא מאוחסנת בתא מסוים או באזור מסוים במוח אלא שכל האינפורמציה כרוכה במכלול. אחסון כזה מזכיר הולוגרמה באופן תפקודו, אך מבנהו הממשי הרבה יותר מורכב. אנו יכולים אם כן להציע שכאשר הרשומה 'ההולוגרפית' במוח מופעלת באופן מתאים, התגובה היא בהיווצרות דגם של אנרגיה עצבית, שמכונן חוויה שבאופן חלקי דומה לחוויה שיצרה את אותה 'הולוגרמה' מלכתחילה. אבל הוא גם שונה בזה שהוא פחות מפורט, שזיכרונות מזמנים שונים עשויים להתמזג יחד, ושזיכרונות עשויים להיות מקושרים באמצעות אסוציאציות ובאמצעות חשיבה לוגית למתן סדר נוסף כלשהו לכל הדגם. בנוסף,  אם נתונים של החושים משתתפים גם הם באותו הזמן, כל התגובה הזו מהזיכרון תתמזג באופן כללי עם העוררות העצבית שבאה מהחושים, לאפשר חוויה כוללת שבה זיכרון, הגיון, ופעילות חושית מתחברים למכלול אחד בלתי ניתן לניתוח.
     התודעה היא כמובן יותר ממה שתואר כאן. היא מערבת גם מיקוד, תשומת לב, תפיסה, פעולות הבנה ויתכן עוד. בפרק הראשון הצענו שאלה חייבים לחרוג מתגובה מכנית (כגון זו שמודל הולוגרפי של תפקוד המוח מכיל לעצמו). כך בלימוד שלהם אנו עשויים להתקרב יותר למהות חוויית התודעה הממשית, ממה שמתאפשר בדיון בדגמי עוררות עצבי החושים וכיצד הם עשויים להירשם בזיכרון, בלבד.
קשה לומר הרבה על כישורים מנטליים מעודנים כאלה. עם זאת, בהתבוננות והקדשת תשומת לב למתרחש בחוויות מסוימות, ניתן להשיג מפתחות בעלי ערך. לדוגמה, נתייחס למתרחש בהאזנה  למוסיקה. תו מסוים מנוגן ברגע נתון, אך תווים קודמים אחדים עדיין 'מהדהדים' בהכרה. התבוננות זהירה תגלה שהפעילות והנוכחות הבו-זמנית של כל ההדהודים האלה, הם האחראים לתחושה מורגשת [felt sense] ישירה ומיידת של תנועה, זרימה ורצף. האזנה לסדרת תווים נפרדים מרוחקים זה מזה בזמן עד שאין הדהוד כזה, תהרוס את כל התחושה של מכלול תנועה בלתי שבורה, חיה, המקנה כוח ומשמעות למה ששומעים.    
199
ברור מהאמור לעיל שלא חווים את הממשות של מכלול התנועה הזו באמצעות 'עצירת/שמירת' ['holding on'] סדרת צלילים בעבר באמצעות זיכרון, והשוואת עבר זה עם ההווה. בשונה,  כפי שניתן לגלות בהתבוננות זהירה, 'הדהודים' המאפשרים חוויה כזו אינם זיכרונות, אלא  'התמרות אקטיביות'של מה שבא קודם, ואפשר למצוא בהן לא רק תחושה כללית של פעפוע הצלילים המקוריים בעוצמה הדועכת בהתאם לזמן שחלף מאז שהם נקלטו באוזן, אלא גם מגוון תגובות רגשיות, תחושות גופניות, התחלות של תנועות שרירים, ועוררות במגוון נוסף של מובנים, לרוב סמויים ומעודנים יותר. אפשר כך לחוש ישירות כיצד סדרת צלילים חבוקים ומוכלים ברמות תודעה רבות, וכיצד בכל רגע נתון ההתמרות הנלוות לצלילים רבים כאלה חודרות זו לזו ומתמזגות לצמיחת הרגשה מיידית וראשונית של תנועה.
פעילות זו בהכרה מכוננת בברור הקבלה יוצאת מן הכלל [striking] לפעילות שהצענו ביחס לסדר המוכל בכלל. כלומר, בסעיף 3 הצענו מודל של אלקטרון שבו, בכל רגע, מערך הרכבים מותמרים בצורות שונות חודרים ונשזרים זה בזה במגוון רמות הכריכה שלהם, נוכח יחד [[co-present. בכריכה כזו מתרחש שינוי קיצוני, לא רק בצורה אלא גם במבנה, בכל המערך של ההרכבים (שינוי שכיננו בפרק 6 בשם מטמורפוזה); ועדיין, טוטליות מסוימת של סדר בהרכבים נותרת ללא שינוי, במובן, שבכל השינויים האלה דמיון מעודן אך יסודי נשמר בסדר [15].
במוסיקה, כפי שראינו, יש התמרה דומה באופן בסיסי (של צלילים) שגם בה ניתן לראות שמירה של סדר מסוים. ההבדל העקרוני בין שני המקרים האלה הוא שבמודל האלקטרון שלנו הסדר הכרוך נתפס  במחשבה כנוכחות משותפת של רמות התמרות רבות שונות אך קשורות זו בזו של הרכבים, בעוד שבמוסיקה הוא  נחווה  מיידית כנוכחות משותפת של רמות התמרה שונות רבות אך קשורות זו בזו של טונים וצלילים. במוסיקה, יש הרגשה הן של מתח והן של הרמוניה בין מגוון ההתמרות הנוכחות-יחד, והרגשה זו היא אכן מה שהוא ראשוני בתפיסת המוסיקה במצב הלא קטוע של תנועתה הזורמת.
200
    לכן, בהאזנה למוסיקה,  קולטים באופן ישיר סדר מוכל.  ברור שסדר זה פעיל, במובן שהוא זורם באופן נמשך לתגובות רגשיות, פיסיות ואחרות, שהן בלתי נפרדות מההתמרות שמהן הוא מכונן ביסודו.
נראה שהמשגה דומה ישימה גם לסוג של ראיה מקדימה [[vision. כדי להדגים זאת, נתייחס לתחושת תנועה שנוצרת בצפייה במסך הקולנוע. מה שקורה באופן ממשי הוא שסדרת תמונות, כל אחת שונה במעט, מוקרנות להרף עין על המסך. אם התמונות יופרדו לטווחי זמן ארוכים, לא נקבל הרגשת תנועה נמשכת, אלא נראה סדרת תמונות לא קשורות או אולי מתקשרות בדרך שיוצרת תחושת קפיצות או עוויתות. אם, בשונה, יוקרנו התמונות זו אחר זו במהירות מתאימה (נאמר, מאית הדקה), תתקבל חוויה ישירה ומיידית כאילו נוצרה תנועה רצופה ומציאות זורמת בלתי קטועה וללא הפסקות.
ניתן להראות נקודה זו בצורה ברורה אף יותר, בהתייחס לאשליית תנועה מוכרת היטב הנוצרת באמצעות מתקן  רב-הבזקים [סטרובוסקוף] המודגם באיור 7.2.  
  
 
 
 

   
 אפשר לגרום לשני דיסקים, A ו-B הסגורים בנורת חשמל לשחרר אור באמצעות עוררות חשמלית.  האור מבזיק ונכבה במהירות כה גבוהה עד שנראה כאלו הוא מאיר ברצף, אבל כל הבזק מוסדר כך ש- יגיע קצת אחר A. מה שמרגישים באופן ממשי זו תחושה של 'תנועה זורמת' בין  ל -B,  אבל באופן פרדוקסאלי דבר לא זורם החוצה מ- B (בניגוד למצופה אם היה תהליך אמיתי של זרימה). זה אומר שכאשר ברשתית העין שתי תמונות בשכנות ואחת מהן מגיעה מאוחר מעט מן האחרת, חווים תנועה זורמת.  (דוגמה קרובה היא צילום מטושטש של מכונית נוסעת במהירות, שמכיל רצף בבואות מכוסות בהבדלי מיקום קטנים, המעביר תחושה הרבה יותר מיידית וחיה של תנועה מאשר מעבירה תמונה חדה שצולמה במצלמה בעלת מהירות גבוהה).
201
נראה בברור שתחושת רצף התנועה שתוארה כאן דומה בבסיסה לזו העולה מצלילי מוסיקה עוקבים. ההבדל העיקרי בהקשר זה בין צלילי מוסיקה לבין דמויות ויזואליות, שהאחרונות עשויות להופיע בסמיכות כה רבה בזמן עד שלא ניתן להפריד ביניהן בתודעה. עם זאת ברור שדמויות ויזואליות עוברות בהכרח התמרה אקטיבית בהיותן 'כרוכות' במוח ובמערכת העצבים. (לדוגמה, הן מאפשרות תגובות רגשיות, פיסיות, ואחרות מעודנות יותר, שאפשר להיות מודעים להן רק באופן מעומעם כמו 'אחרי הדמויות', בדומה, בדרך מסוימת, להדהוד צלילי מוסיקה). למרות שהפרשי הזמן בין שתי דמויות כאלה עשוי להיות קטן, הדוגמאות שהוצגו קודם, מבהירות שתחושת תנועה נחווית באמצעות התמרות חודרות ושזורות זו בזו בנוכחות משותפת שדמויות אלה מעלות בהכרח כשהן חודרות למוח ולמערכת העצבים.
כל זה אומר שבאופן כללי (ולא רק במקרה הפרטי של האזנה למוסיקה), יש דמיון בסיסי בין סדר החוויה המיידית שלנו של תנועה, לבין הסדר המוכל כפי שהוא בא לביטוי במונחי המחשבה שלנו. בדרך זו הגענו לאפשרות להבין באופן קוהרנטי את של החוויה המיידית שלנו של תנועה [motion], במונחי המחשבה שלנו (למעשה זה פותר את פרדוקס זנון שעוסק בתנועה).   
כדי לראות איך זה קורה נתייחס לאופן שבו בדרך כלל חושבים על תנועה [[motion, במונחים של סדרת נקודות לאורך קו. הבה נניח שבזמן מסוים t1, חלקיק נמצא במיקום  x1, בעוד שבזמן מאוחר יותר t2,  הוא נמצא במיקום אחר x2. נאמר אז שחלקיק זה נע ומהירותו היא:
כמובן שדרך חשיבה זו לא משקפת כלל או מעבירה את התחושה הבלתי אמצעית של תנועה שאנו עשויים לחוות ברגע נתון, לדוגמה בהאזנה לרצף צלילים מוסיקלי המהדהד בתודעה (או, בתפיסה חזותית של מכונית הנעה במהירות). אלא, זה רק סימול מופשט של תנועה שיחסו לתנועה ממשית דומה לזה שבין פרטיטורה מוסיקלית [רשימת תווים]  לבין חוויה ממשית של המוסיקה עצמה.
202 
        אם, כפי שמקובל לרוב, נתייחס לסימול המופשט כאל ייצוג נאמן של ממשות התנועה, נסתבך בסדרת בעיות מביכות ובלתי פתירות בבסיסן. בעיות אלה קשורות בדימוי לפיו אנו מייצגים זמן, כאילו היה סדרת נקודות לאורך קו שכולן נוכחות איך שהוא יחד, למבט התפיסתי שלנו או אולי לזה של אלוהים. עם זאת, הניסיון הממשי שלנו הוא שכאשר רגע נתון, נאמר t2,,  נמצא וממשי, רגע קודם, נאמר t1, חלף עבר. כלומר, חלף, אינו, ולא ישוב לעד. בדרך זו אם נאמר שמהירות של  עכשיו מסוים (ב- t2 ) היא  (x2-x1)/(t2-t1), אנו מנסים לייחס מה שהוא (לדוגמה, x2 וt2-) למה שאינו(כלומר,x1  ו- t1) . ניתן כמובן לעשות זאת  באופן מופשט וסמלי (כפי שלאמיתו של דבר מקובל לעשות במדע ובמתמטיקה). אבל, עובדה נוספת שאינה מובנת בסמול מופשט זה היא, שמהירות  עכשיו פעילה  עכשיו (לדוגמה, היא מגדירה איך יתנהג חלקיק מעתה ואילך, לעצמו, וביחס לחלקיקים אחרים). כיצד עלינו להבין את פעילות ההווה של מצב (x1) שכעת לא קיים וחלף לעד?
מקובל לחשוב שניתן לפתור בעיה זו באמצעות חשבון דיפרנציאלי. מה שנעשה כאן הוא שמרווח הזמן Δt = t2-t1 מוקטן וכמעט נעלם, לצד Δx =x2-x1. מהירות ה עכשיו מוגדרת כגבול היחס Δt/Δx כש Δt קרוב לאפס. כלומר, הבעיה שתוארה לעיל לא עולה יותר, משום ש-x2 ו-x1 נחשבים למעשה באותו זמן. לכן ניתן להציגם כנוכחים יחד וליחסם לפעילות המותנית בשניהם.
    עם זאת, בהתבוננות קצרה [a little reflection] נראה שהליך זה עדיין מופשט וסימולי כפי שהיה ההליך המקורי, בו מרווח הזמן נחשב לסופי. כלומר, אין לנו חוויה מיידית של רווח זמן בעל אורך אפס, ולא ניתן לראות במונחי חשיבה מתבוננת [בעצמה] [reflective thought] מה עשוי להיות פישרו.
   אך גם כניסוח מופשט, גישה זו אינה לגמרי עקבית לוגית, ואף אין לה טווח יישום אוניברסלי. לאמתו של דבר, היא ישימה בתחום של תנועות רצופותבלבד, וגם אז רק כאלגוריתם טכני שנמצא מתאים לסוג תנועה כזו. אולם, כפי שראינו, לפי התיאוריה הקוונטית תנועה אינה רציפה ביסודה. כך שגם כאלגוריתם, שדה יישומו הנוכחי מוגבל לתיאוריות שמתוארות במונחים של מושגים קלאסיים (כלומר, בסדר המפורש) שבהם הוא מספק קירוב טוב עבור חישוב תנועות של אובייקטים חומריים.
203 
אך כשחושבים על תנועה במונחי הסדר המוכל[16], בעיות אלה לא עולות. בסדר הזה, תנועה מובנת במונחי סדרות אלמנטים שזורים החודרים זה בזה בדרגות כריכה שונות שכולם נוכחים יחד. הפעילות של תנועה זו אינה מציגה אז שום קושי, משום שהיא נובעת מכל הסדר הכרוך הזה והיא מוגדרת באמצעות יחסים בין אלמנטים נוכחים-יחד, ולא באמצעות יחסים בין אלמנטים קיימים לבין אחרים שלא קיימים עוד.
רואים, אם כן, שבאמצעות חשיבה במונחי הסדר המוכל, מגיעים להמשגה שהיא לכידה לוגית, ומייצגת היטב את החוויה המיידית שלנו של תנועה. כך הקרע החד בין מחשבה לוגית מופשטת לבין חוויה מיידית קונקרטית, שחדר [pervaded] לתרבות שלנו לזמן כה רב, אינו חייב להתקיים עוד. אלא, נוצרת אפשרות לזרימה בלתי שבורה מחוויה מיידית למחשבה לוגית מופשטת ובחזרה, ועל כן לסיום סוג זה של שבירה.
יתר על כן, אנו יכולים להבין כעת בדרך חדשה ועקבית יותר את ההמשגה המוצעת על ידינו שמתייחסת לטבע הכללי של המציאות, שמה שהוא זו תנועה. למעשה, מה שמקשה עלינו לעבוד במונחי המשגה זו הוא, שבדרך כלל אנו חושבים על תנועה בדרך המסורתית, כיחסים פעילים בין מה שהוא לבין מה שאינו. ההמשגה המסורתית שלנו העוסקת בטבע הכללי של המציאות תסתכם אז לטענה שמה שהוא זה יחסים פעילים בין מה שהוא לבין מה שאינו. טיעון זה, בלשון המעטה, מבולבל. במונחי הסדר המוכל תנועה היא יחס בין פזות מסוימות של מה שהוא לבין פזות אחרות של מה שהוא, בשלבים שונים של כריכה. המשגה זו פרושה [[implies שהמהות של מציאות ככלל [as a whole] הם היחסים שתוארו לעיל בין מגוון פזות בשלבי כריכה שונים (בשונה, למשל, מיחסים בין מגוון חלקיקים ושדות, שכולם מפורשים ומציגים את עצמם).
כמובן, תנועה ממשית מערבת יותר מתחושה אינטואיטיבית מיידית של זרימה בלתי-קטועה בלבד, שזו הדרך בה אנו חווים ישירות את הסדר המוכל.  הנוכחות של תחושת זרימה כזו מכילה באופן כללי גם, שברגע הבא מצב העניינים למעשה ישתנה, כלומר, יהיה אחר. כיצד נבין עובדה זו של החוויה במונחי הסדר המוכל? 
204
     רמז בעל ערך בשאלה זו עשוי להתגלות אם נקדיש תשומת לב זהירה למתרחש בחשיבה שלנו כשאנו אומרים שמערך רעיונות אחד מכיל[implies] מערך שונה לחלוטין. שורש המילה 'imply' הוא כמובן גם שורש המילה 'implicate' ['מוכל'] הקשור במושג כריכה [enfoldment]. לאמיתו של דבר, כשאנו אומרים שמשהו 'משתמע' [implicit''], אנו מתכוונים בדרך כלל ליותר מדבר זה הוא מסקנה שנובעת ממשהו אחר באמצעות חוקי ההגיון.  בדרך כלל אנו מתכוונים לכך שמהרבה רעיונות ומושגים שונים (שרק למקצתם אנו מודעים במפורש) עולה רעיון חדש שמשלב איכשהו את כל אלה יחד במכלול ממשי בלתי נחלק.
רואים אם כן, שלכל רגע של תודעה יש תוכן מסוים מפורש, שהוא קדמי [ [foregroundותוכן מוכל, שמתייחס לרקע [[background. כעת אנו מציעים שלא רק החוויה המיידית תובן בדרך הטובה ביותר במונחי סדר מוכל, אלא שבאופן בסיסי יש להבין גם את המחשבה במונחי סדר זה. אנו מתכוונים כאן לא רק לתוכן המחשבה, שלגביו כבר התחלנו להשתמש בסדר המוכל. אלא, אנו מתכוונים כאן שגם המבנה, התפקוד והפעילות הממשיים של המחשבה הם בסדר המוכל. כלומר, אנו מתייחסים כאן להבחנה בין מוכל למפורש במחשבה כשוות ערך באופן יסודי להבחנה בין מוכל למפורש בחומר בכלל.
לצורך הבהרת הכוונה בדברים אלה, הבה ניזכר בקצרה בצורה הבסיסית של חוק תת-המכלול (שנדון בסעיף 3 ו-6), כלומר, שאלמנטים כרוכים בעלי מאפיינים של הרכב (לדוגמה, של חלקיקי דיו או של אטומים) העומדים לכונן את השלב הבא של כריכה, קשורים יחד בכוח הכרח כולל [ [overall necessity, שמביא אותם יחד לתרום למטרה משותפת שמופיעה בשלב הבא בתהליך הנדון. בדומה, אנו מציעים שההרכב של אלמנטים כרוכים במוח ובמערכת העצבים שעומדים לכונן את השלב הבא בהתפתחות קו מחשבה, קשורים באופן דומה באמצעות כוח הכרח כולל, שמביא אותם יחד לתרום למושג/רעיון משותף שמופיע ברגע הבא של התודעה.
בסוגיה זו, אנחנו משתמשים ברעיון שהתודעה ניתנת לתיאור במונחים של סדרות של רגעים. תשומת לב מראה שלא ניתן לקבוע במדויק רגע נתון ביחס לזמן (לדוגמה, באמצעות שעון), אלא שהוא מכסה פרק זמן או משך זמן משתנה מוארך במידה מסוימת ומוגדר במעורפל.
 It covers some vaguely defined and somewhat variable extended period of duration]].  כפי שצוין קודם, כל רגע נחווה ישירות בסדר המוכל. ראינו עוד שבאמצעות כוח הכרח בכל הסיטואציה, רגע אחד מאפשר את הבא אחריו, שבו תוכן שהיה קודם מוכל עתה הוא מפורש, בעוד שתוכן מפורש קודם הופך להיות מוכל (כפי שקורה, לדוגמה, באנלוגיה של טיפות הדיו).
205
ההימשכות  [[continuation של תהליך זה מכילה הסבר לשאלה איך מתרחש שינוי מרגע אחד לאחר. בעקרון, בכל רגע השינוי עשוי להיות התמרה יסודית וקיצונית. עם זאת, הניסיון מראה שבדרך כלל יש במחשבה (כמו בחומר באופן כללי) מידה רבה של הישנות ויציבות המאפשרים קיום  תת-מכלולים בלתי תלויים יחסית.
בכל תת-מכלול כזה קיימת אפשרות להימשכות של קו מחשבה מסוים הכרוך בצורת שינוי סדיר למדי. ברור שהתכונה המדויקת של רצף מחשבות כזה, הנכרך מרגע לרגע, מותנית בתוכן הסדר המוכל ברגעים קודמים.  לדוגמה, רגע שמכיל תחושת תנועה, ילווה ברגע הבא בדרך כלל בשינוי שיגדיל ויעצים את תחושת התנועה שהייתה במקור (כך, כמו במקרה של מתקן רב-ההבזקים שנדון קודם, אם זה לא קורה מרגישים שמשהו מפתיע או פרדוקסאלי קורה).
כמו בדיון על החומר באופן כללי, חיוני לעבור כעת לשאלה איך בתודעה, הסדר המפורש הוא זה שמוצג? כפי שנראה בהתבוננות זהירה (תוך כדי שאנו זוכרים שהכוונה במילה 'מוצג' [ 'manifest'] היא למה שהוא נשנה, יציב ובר הפרדה), התוכן המוצג של התודעה מבוסס ביסודו על הזיכרון, שהוא המאפשר לתוכן כזה להישמר בצורה קבועה למדי. כמובן, כדי לאפשר קביעות כזו נדרש גם שתוכן זה יהיה מאורגן, לא רק באמצעות אסוציאציות קבועות יחסית אלא גם באמצעות חוקים של הגיון ושל הקטגוריות הבסיסיות שלנו של מרחב, זמן, סיבתיות, אוניברסליות וכדומה. בדרך זו עשויה להתפתח מערכת שלמה של מושגים ודימויים מנטליים, שמהווה ייצוג מהימן פחות או יותר של 'העולם המוצג' manifested world']'].
עם זאת, תהליך המחשבה אינו רק ייצוג representation]] של העולם המוצג; לתהליך המחשבה תרומה חשובה לדרך בה אנו חווים את העולם הזה, באשר, כפי שצוין קודם, חוויה זו היא התכה של  אינפורמציה חושית עם 'תשובה' של מקצת תוכן הזיכרון (שבהמשך מכילה מחשבה בנויה על צורתה וסדרה).  בחוויה כזו יהיה רקע חזק של מאפייני יציבות, הישנות ונפרדות, שמולם ההיבטים החולפים והמשתנים של חווית זרימה בלתי קטועה, יראו כרשמים בני חלוף הנוטים להתארגן ולהסתדר בעיקר במונחים של מכלול רחב של תוכן קבוע יחסית וקטוע של רישומים מהעבר.
206
למעשה, אפשר להביא דוגמאות רבות של מחקרים מדעיים המראים עד כמה חוויית התודעה היא מבנה המבוסס על זיכרון שמאורגן בידי המחשבה בדרך שתוארה כאן באופן כללי [17]. כניסה מפורטת לדוגמאות עשויה להרחיק אותנו מן הנושא הנדון. למרות זאת, ראוי להזכיר כאן שפיאז'ה[18]הבהיר שהכרה במה שעבורנו הוא הסדר המוכר של מרחב, זמן, סיבתיות וכדומה (מה שיסודי למה שאנו מכנים סדר מפורש), מופעלת במידה מועטה בלבד בשלבים מוקדמים בחיי היחיד. ליתר דיוק, כפי שפיאז'ה הראה לאור תצפיות קפדניות, ילדים  בדרך כלל  לומדים תוכן זה, תחילה בתחום התנסות חושית-מוטורית, ורק מאוחר יותר כשהם גדלים, הם קושרים התנסות כזו עם הביטוי שלה בשפה ובהגיון. מאידך גיסא, נראה שקיימת מודעות מיידית לתנועה משלבים מוקדמים ביותר בהתפתחות הילד. אם נזכור שתנועה נחווית בראש ובראשונה בסדר המוכל, נראה שעבודתו של פיאז'ה תומכת ברעיון שחווית הסדר המוכל היא באופן בסיסי הרבה יותר מיידית וישירה מזו של הסדר המפורש, אשר, כפי שציינו, מצריכה מבנה מורכב שאמור להילמד.
אחת הסיבות לכך שבדרך כלל איננו שמים לב לראשוניות של הסדר המוכל, היא, שאנו מורגלים כל כך בסדר המפורש, ומדגישים אותו כל כך במחשבה ובשפה שלנו, עד שאנו נוטים במידה רבה ביותר להרגיש שהחוויה הראשונית שלנו היא של מה שהוא מפורש ומציג את עצמו . עם זאת, סיבה אחרת, חשובה אולי יותר, היא, שתפעול רשומות הזיכרון, שתוכנן ברובו הוא זה הנשנה, היציב והנפרד, חייב ללא ספק למקד את תשומת לבנו במידה רבה מאד במה שהוא סטטי וקטוע.
      דבר זה תורם אז להצרנה של חוויה בה לעיתים קרובות תכונות קבועות וקטועות אלה היא כה חזקה, עד שתכונות ארעיות ומעודנות יותר של זרימה בלתי קטועה (לדוגמה, 'התמרת' צלילים מוסיקליים) נוטות בדרך כלל להחוויר למה שנדמה לנו כחסר חשיבות, ושבמקרה הטוב ההכרה בהן מעומעמת בלבד. כלומר, עשויה לצמוח אשליה, לפיה תוכן ההכרה המוצג, הסטטי והקטוע, נחווה כבסיס המציאות, ומאשליה זו עשויים להשיג לכאורה הוכחה לנכונות צורת מחשבה זו בה תוכן זה נחשב ליסודי[19].
207
  1. תודעה, חומר, ובסיסם המשותף
בתחילת הסעיף הקודם הצענו שניתן להבין הן את החומר והן את התודעה במונחי הסדר המוכל. כעת נראה איך ניתן לייחס את מושגי הסדר המוכל שפיתחנו בקשר לתודעה לאלה העוסקים בחומר, כדי לאפשר הבנה כיצד עשויה להיות קרקע משותפת לשניהם.
נתחיל בהערה (כפי שצוין בפרקים 1 ו-5) שתיאוריות יחסותיות בפיסיקה כיום מתארות את המציאות כולה במונחי תהליכים שהרכיב היסודי שלהם הוא אירוע נקודתי, כלומר, משהו שמתרחש באזור קטן יחסית במרחב ובזמן. תחת זאת, אנו מציעים שהאלמנט הבסיסי יהיה  רגע, אשר, כמו רגע של ההכרה לא ניתן לייחסו במדויק למידה של מרחב וזמן, אלא הוא מכסה אזור מעורפל כלשהו מורחב במרחב ונמשך בזמן. המורחבות והנמשכות של רגע עשויים להשתנות ממשהו קטן מאד למשהו גדול מאד בהתאם לקונטקסט הנדון (לדוגמה, מאה שנים מסוימות עשויות להיחשב ל 'רגע' בהיסטוריה של האנושות). כמו בהכרה, לכל רגע יש סדר מפורש מסוים, ובנוסף, הוא כורך את כל האחרים, אם כי בדרכו. כך, היחסים בין כל אחד מן הרגעים במכלול לבין כל האחרים, מוכל בתוכנו הכולל [implied by its total content]; כלומר, הדרך בה הוא 'אוחז' ['hold'] את כל האחרים כרוכים בתוכו.
במובנים מסוימים המשגה זו דומה לרעיון המונדות [ [monadsשל לייבניץ, שכל אחת מהן 'משקפת' את המכלול כולו בדרכה, מקצתן בפירוט רב ומקצתן באופן מעורפל למדי. ההבדל הוא שלמונדות של לייבניץ יש קיום קבוע, בעוד האלמנטים הבסיסים שלנו הם רגעים בלבד ולכן אינם קבועים. הרעיון של וויטהד [Whitehead] של 'אירועים ממשיים' [ [actual occasions קרוב יותר למוצע כאן. ההבדל העיקרי הוא שאנו משתמשים בסדר המוכל על מנת לבטא איכויות ויחסים של הרגעים שלנו, בעוד וויטהד עשה זאת בדרך די שונה.
    נזכיר עתה שחוקי הסדר המוכל הם כאלה שיש תת-מכלול בלתי תלוי יחסית, נשנה ויציב, שמכונן את הסדר המפורש, ושהוא כמובן באופן בסיסי הסדר שבדרך כלל אנו קשורים אליו בחוויה המשותפת (המורחבת בדרכים מסוימות באמצעות כלים [instruments] מדעיים שלנו). בסדר הזה יש מקום למשהו כמו זיכרון, במובן שרגעים קודמים מותירים באופן כללי כלל רישום [trace] (לרוב כרוך) שנמשך ברגעים הבאים, אם כי הוא עשוי להשתנות ולעבור התמרה כמעט ללא גבול. רישום זה (לדוגמה, בסלעים) מאפשר לנו בעקרון לפרוש דימוי של רגעי עבר, דומה בדרכים מסוימות למה שהתרחש באופן ממשי; את היתרון של רישומים כאלה אנו מנצלים ביצירת מכשירים כגון, מצלמות, רשמי קול וזיכרונות של מחשבים, המסוגלים לאחסן רגעים ממשיים בדרך כזו, כך שהרבה יותר מתוכן התרחשויות בעבר יכול להיות נגיש עבורנו ישירות ובאופן מיידי מהמתאפשר מרישומים טבעיים בלבד.
208
  לאמיתו של דבר אפשר לומר שהזיכרון שלנו הוא מקרה פרטי של התהליך שתואר לעיל, משום שכל מה שנרשם מאוחסן בצורה כרוכה בתאי המוח, ואלה האחרונים הם חלק מהחומר באופן כללי. הישנות ויציבות הזיכרון שלנו כתת-מכלול בלתי תלוי יחסית, מתרחש על כן כחלק מאותו תהליך שמקיים את ההישנות והיציבות בסדר המוצג של החומר באופן כללי [in general]
 מכאן נובע שהסדר המפורש המוצג לתודעה אינו נפרד בסופו של דבר מזה של החומר בכלל. באופן מהותי ביסודם הם היבטים שונים של סדר כולל אחד. הדבר מסביר עובדה בסיסית שהצבענו עליה קודם, שבאופן כללי במהותו הסדר המפורש של החומר הוא גם הסדר המפורש החושי [[sensuous הקיים בתודעה בהתנסות הרגילה.
לא רק במובן זה, אלא כפי שראינו גם במובנים רבים חשובים אחרים, התודעה והחומר הם באופן כללי אותו סדר (כלומר, הסדר המוכל באופן כללי). כפי שצוין קודם, סדר זה יוצר יחסים בין שתי האפשרויות; אך מה נוכל לומר על טבעם של יחסים אלה באופן ספציפי יותר?
אפשר לפתוח בהתייחסות לאדם הבודד כתת-מכלול בלתי תלוי יחסית, שיש לו יציבות והישנות מספיקים לקיום התהליך הכולל שלו (לדוגמה, התהליך הפיסי, כימי, עצבי, מנטאלי וכן הלאה) המאפשר לו להתקיים/לחיות [subsist] תקופת זמן מסוימת. בתהליך זה ידוע לנו עובדתית שהמצב הפיסי יכול להשפיע בדרכים רבות על תוכן ההכרה. (המקרה הפשוט ביותר הוא שאנו מסוגלים להיות מודעים לעוררות עצבית בצורת תחושות). כך גם בכוון ההפוך, אנו יודעים שתוכן ההכרה יכול להשפיע על המצב הפיסי (לדוגמה, בעקבות כוונה בהכרה עצבים עשויים להתעורר, שרירים לנוע, פעימות לב להשתנות, כולל שינויים בפעילות הבלוטות, בכימיה של הדם, וכן הלאה).
209
קשר זה בין גוף ונפש מכונה בדרך כלל פסיכוסומטי (מהמילה היונית 'פסיכה' psyche']'] שפרושה 'נפש' ['mind'] והמילה  'סומה' ['soma'] שפרושה 'גוף'). אולם,  בדרך כלל משתמע מהשימוש במילה זו שגוף ונפש הנם קיומים נפרדים הקשורים זה בזה בסוג כלשהו של אינטראקציה. פשר כזה אינו בהלימה לסדר המוכל. בסדר המוכל עלינו לומר שהנפש כורכת חומר באופן כללי ולכן את הגוף באופן פרטי. בדומה, הגוף כורך לא רק את הנפש אלא גם במובן מסוים את כל העולם החומרי. (במובן שהוסבר בסעיף זה קודם, הן באמצעות החושים והן באמצעות העובדה שהרכב האטומים של הגוף הם למעשה מבנים הכרוכים באופן עקרוני במרחב כולו).
סוג יחסים כזה כבר הוזכר למעשה בסעיף 4, שם הצגנו את המושג של מציאות בממד גבוה יותר המוטלת באלמנטים בממד נמוך יותר שביניהם מתקיימים לא רק יחסים לא-מיקומיים ולא-סיבתיים, אלא גם סוג של כריכה הדדית שהצענו עבור גוף ונפש. מכאן נובל להציע עוד, שהממשות הפנימית יותר, המעמיקה והכוללת יותר, אינה הגוף ואף לא הרוח אלא ממשות בממד גבוה יותר שהיא הקרקע המשותפת שלהם וטבעה מעבר לשניהם גם יחד. כל אחד מהם הוא אם כן רק תת-מכלול בלתי תלוי יחסית, מה שאומר שאותה אי-תלות יחסית נגזרת מקרקע בממד גבוה יותר בה גוף ונפש הם בסופו של דבר אחד (כשם שאנו מוצאים שאי-התלות היחסית של הסדר המוצג נגזרת מהקרקע של הסדר המוכל). 
בקרקע זו של הממד הגבוה יותר גובר הסדר המוכל. כלומר, בקרקע זו,  מה שהוא זו תנועה המיוצגת במחשבה כנוכחות משותפת של פזות רבות בסדר המוכל. כפי שקורה בצורות סדר מוכל פשוטות יותר, אליהן התייחסנו קודם, מצב תנועה ברגע אחד נפרש באמצעות כוח הכרחי פנימי יותר שטבוע במצב עניינים כולל זה, על מנת לאפשר צמיחה של מצב עניינים חדש ברגע הבא. ההיטלים מקרקע בממד גבוה יותר, כמו גוף ונפש, יהיו שונים ברגע הבא ממה שהיו ברגע הקודם, אם כי שונויות אלה יהיו כמובן קשורות זו בזו. כלומר, איננו אומרים שגוף ונפש משפיעים זה על זה סיבתית אלא  שהתנועות של שניהם הן התוצאה של היטלים המתייחסים אליהם מקרקע משותפת בממד גבוה יותר.
אפילו קרקע זו לגוף ונפש כמובן מוגבלת. אם ברצוננו להעניק התייחסות הולמת למה שקורה למעשה, עלינו לכלול כמובן חומר מעבר לגוף שכולל כמובן אנשים אחרים, חברה, והאנושות בכלל.  עלינו להיזהר לא למעוד לאחור בראיית מגוון אלמנטים של כל מצב מכלול נתון כאילו אין בו דבר מלבד אי-תלות יחסית. בדרך חשיבה עמוקה יותר ומתאימה באופן כללי, כל אחד מהאלמנטים האלה הוא היטל של תת-מכלול ב 'ממד' גבוה עוד יותר. כך שיהיה זה מטעה ושגוי לחלוטין להניח שכל אדם הוא ישות בלתי תלויה המקיימת אינטראקציה עם בני אדם אחרים ועם הטבע. בשונה, כל אלה הם היטלים של מכלול אחד. כשאדם משתתף בתהליך של מכלול זה, הוא משתנה יסודית מעצם הפעילות שבה מטרתו לשנות את המציאות הזו שהיא תוכן ההכרה שלו. אי התחשבות בכך, תוביל בהכרח לבלבול חמור שימשיך לקיים את עצמו, בכל אשר יעשה.
210
גם בעניין הנפש הכרחי להמשיך לקרקע כוללת יותר. כלומר, כפי שראינו, התוכן המפורש, הנגיש להכרה בקלות, כלול בקרקע סמויה (או מוכלת) גדולה הרבה יותר. זו האחרונה מוכלת בקרקע עוד יותר גדולה, שעשויה לכלול לא רק  תהליכים נאורו-פסיכולוגיים ברמות שאיננו מודעים להן בדרך כלל, אלא גם קרקע [background] עוד יותר גדולה של עומקים לא ידועים של פנימיות (ולאמיתו של דבר בסופו של דבר בלתי ניתנים לידיעה), שאפשר אולי להשוותם ל'ים' האנרגיה שממלא את המרחב 'הריק' המובחן בהגיון/בהרגשה sensibly perceived] . [20].
יהיה אשר יהיה טבעם של אותם עומקים פנימיים של ההכרה, הם אותה הקרקע הבסיסית הן לתוכן המפורש והן לאותו תוכן המכונה בדרך כלל סמוי [[implicit. גם אם קרקע זו עשויה לא להופיע בהכרה הרגילה, למרות זאת היא עשויה להיות נוכחת בדרך מסוימת. ממש כמו ש 'ים' האנרגיה העצום במרחב נוכח לתפיסה שלנו כתחושה של  ריק או כלום, כך בדרך דומה נוכחת הקרקע הנרחבת 'הלא מודעת' של התודעה המפורשת על כל השתמעויותיה. הכוונה היא שהיא עשויה להחוות כריק, ככלום, בו תוכן התודעה הרגיל הוא רק מערך עובדות קטן נמוג.
    נתייחס עתה בקצרה לשאלה מה ניתן לומר על הזמן בסדר כולל זה של תודעה וחומר.
   ראשית, ידוע היטב, שכפי שחשים וחווים ישירות בהכרה, זמן הוא מאד מגוון ויחסי לתנאים (לדוגמה, פרק זמן נתון עשוי להחוות כקצר או כארוך בידי אנשים שונים או על ידי אותו אדם, בהתאם לעניינים שמעסיקים אותם. מצד שני, נראה שבהתנסות משותפת הזמן הפיסיקלי מוחלט ולא תלוי בתנאים. עם זאת, אחת המשמעויות החשובות ביותר שעולה מתיאוריית היחסות היא שהזמן הפיסיקלי הוא למעשה יחסי, במובן שהוא עשוי להשתנות בהתאם למהירות הצופה. (אם כי שוני זה משמעותי רק כשמתקרבים למהירות האור והוא זניח למדי בתחום ההתנסות הרגילה.)  מה שמכריע בהקשר הנוכחי הוא, שלפי תיאוריית היחסות לא ניתן לשמר הבחנה חדה בין זמן ומרחב (מלבד כקירוב שתקף במהירויות נמוכות מזו של האור). מאחר ותיאוריית הקוונטים רומזת שאלמנטים נפרדים במרחב הם באופן כללי היטלים ממציאות בממד גבוה יותר, הקשורים זה בזה באופן  לא-סיבתי ולא-מיקומי, נובע שרגעים נפרדים בזמן, גם הם היטלים כאלה ממציאות זו. 
 211
אין ספק שזה מוביל להמשגה [[notion חדשה באופן יסודי של מובן הזמן. בדרך כלל הזמן נחשב, הן בחוויה המשותפת והן בפיסיקה, לסדר ראשוני בלתי תלוי, ישים אוניברסאלית, אולי היסודי ביותר הידוע לנו. כעת, אנו מובלים להצעה שהוא משני, ויש לגזור אותו, כמו את המרחב (ראה סעיף 5), מקרקע בממד גבוה יותר, כסדר פרטי. לאמיתו של דבר, אפשר לומר עוד, שסדרי זמן פרטיים רבים כאלה הקשורים זה בזה פנימית, ניתנים להיגזר [can be derived] עבור  מערכות חומריות הנעות במהירויות שונות. עם זאת, כל אלה תלויים במציאות רב-ממדית שאינה ניתנת להבנה מלאה במונחים של כל סדר זמן,  או מערך של סדרים כאלה. 
באופן דומה, אנו מובלים להציע שמציאות רב-ממדית זו עשויה להיות מוטלת בסדרים רבים של רצפי [sequences] רגעים בהכרה. יש לנו כאן לא רק זמן פסיכולוגי יחסי, שהוזכר לעיל, אלא גם משמעויות [implications] מעודנות הרבה יותר. לדוגמה, אנשים המכירים זה את זה היטב עשויים להיפרד לזמן ארוך (כפי שנמדד על ידי רצפי רגעים שרשומים באמצעות שעון) ועדיין מסוגלים לעיתים קרובות 'להמשיך מאיפה שהיו' כאילו לא עבר זמן. מה שאנו מציעים כאן הוא שרצפי רגעים ש 'מדלגים' על מרחבים ביניהם, הם צורות זמן אפשריות ממש כמו אלה שנראות כנמשכות [זו אחר זו] .[21]   
החוק היסודי אז הוא זה של הקרקע הרב-ממדית העצומה; וההיטלים מקרקע זו קובעים את כל סדרי הזמן שעשויים להיות. חוק זה עשוי להיות כמובן כזה שבמקרים מסוימים מוגבלים סדר הרגעים מתאים בקירוב לזה שיכול להיות מוגדר על ידי חוק סיבתי פשוט. או, במקרה מוגבל אחר הסדר עשוי להיות מורכב ברמה כה גבוהה עד שיהיה, כפי שהותווה בפרק 5, קירוב למה שמכונה בדרך כלל סדר מקרי. שתי האפשרויות האלה מכסות את מה שקורה ברוב תחום החוויה הרגילה ובתחום הפיסיקה הקלאסית. למרות זאת, בתחום הקוונטי וכן בהקשר של התודעה וסביר להניח גם בהבנת המשמעות הפנימית העמוקה יותר של החיים, מתברר שקירובים כאלה אינם מתאימים. על כן חייבים להמשיך להתייחס לזמן כהיטל ממציאות רב-ממדית לרצף [sequence] רגעים.
212
     ניתן לתאר היטל כזה כיצירתי יותר מאשר מכני, משום שביצירתיות מתכוונים בדיוק להתחלה [inception] של תוכן חדש שנפרש לתוך רצף רגעים, שלא ניתן להיגזר בשלמות ממה שקדם ברצף זה, או במערך רצפים כאלה. מה שאנו אומרים אם כן הוא, שבאופן בסיסי תנועה היא התחלה[inception]  יצירתית כזו של תוכן חדש כפי שהוא מוטל מקרקע רב-ממדית. בניגוד לכך, מה שהוא מכני, הוא תת-מכלול אוטונומי-יחסית שניתן להפשטה ממה שבאופן בסיסי הוא תנועה יצירתית של פרישה.
כיצד, אם כן, עלינו להתייחס להתפתחות החיים כפי שהיא בדרך כלל מנוסחת בביולוגיה?
ראשית, ראוי להעיר שההקשר הנלווה למילה 'אבולוציה' (שפשרה המילולי 'לפרוש/לגולל' ['unrolling']), מכניסטי מדי מלשרת באופן הולם בהקשר זה. ליתר דיוק, כפי שהותווה  קודם, עלינו לומר שמגוון רצפים עוקבים של צורות חיים נפרשים באופן יצירתי. ישויות [members] אורגניות מאוחרות אינן ניתנות להיגזר במלואן ממה שבא קודם, באמצעות תהליך שבו תוצאה עולה מסיבה (למרות שבקירוב מסוים תהליך סיבתי כזה עשוי להסביר היבטים מסוימים אחדים ברצף ההמשכיות). החוק של פרישה זו אינו ניתן להבנה הולמת ללא התחשבות במציאות הרב-ממדית העצומה שממנה פרישה זו מוטלת (מלבד בקירוב הגס שבו אפשר להזניח את המשמעויות של תיאוריית הקוונטים ומה שמעבר לתיאוריה זו).
הגישה הכוללת שלנו מביאה כך שאלות על טבע היקום, החומר, החיים וההכרה יחד. כל אלה נחשבים להיטלים מקרקע משותפת. אפשר לכנות אותה הקרקע לכל מה שהוא, לפחות עד כמה שאנו יכולים לחוות ולדעת אותה בשלב הנוכחי של פרישת ההכרה שלנו. למרות שאין בידינו תפיסה או ידיעה מפורטת של אותה קרקע, במובן מסוים היא מוכלת בתודעה שלנו בדרכים המותוות כאן בקווים כללים, כמו גם אולי בדרכים אחרות שאותן יש עדיין לגלות.    
האם קרקע זו היא הסוף/הקצה [[end המוחלט לכל דבר? כמו בגישות המוצעות על ידנו העוסקות בטבע הכללי של 'המכלול של כל מה שהוא', אפילו בקרקע זו אנו רואים שלב בלבד, במובן, שבאופן עקרוני יכולה להיות התפתחות אינסופית מעבר לה. בכל רגע מסוים בהתפתחות זו, כל מערך גישות כזה שעשוי לצמוח, יכונן לכל היותר הצעה. אין להחשיבה להנחה של מה אמורה להיות האמת הסופית, ואף פחות כמסקנה העוסקת בטבעה של אמת כזו. במידה רבה הצעה כזו הופכת בעצמה להיות גורם פעיל [active factor] במכלול הקיום שכולל את עצמנו כמו גם את מושאי מחשבותינו ומחקרינו הניסויים. על כל ההצעות הנוספות בתהליך כמו על כל אלה שכבר הוצעו, להיות בנות קיימא [[viable. הכוונה, שתידרש מהן עקביות פנימית כללית כמו גם עקביות במה שנובע מהן לחיים בכלל. באמצעות כוח כורח פנימי עמוק אף יותר במכלול זה, עשוי לצמוח מצב עניינים  חדש כלשהו, שבו העולם כפי שאנו מכירים והרעיונות שלנו אודותיו, יעברו תהליך אינסופי של שינוי רב יותר.    
בכך הבאנו למעשה [in essence] את הצגת הקוסמולוגיה שלנו ואת המושגים והרעיונות הכללים שלנו העוסקים במכלול, לנקודת עצירה טבעית (גם אם, כמובן, זמנית בלבד). מכאן ואילך נוכל להמשיך לבחון אותה כמכלול ואולי למלא כמה פרטים שבהכרח נותרו פתוחים בסוג טיפול בקווים כללים כזה, בטרם נמשיך לפיתוחים חדשים מהסוג שהותווה כאן.
 
[1]  טיפול בנושא זה בדרך אחרת ראה Re-Vision, vol.3, no4, 1978 , (פורסם ב : (20 Longfellow Road, Cambridge, Mass. 02148, USA
[2]  ראה הרחבת דיון בנקודה זו בספר:
 Bohm, D., Causality and Chance in Modern Physics, Routledge & Kegan Paul, London, 1957, chap. 2
[3]  לדיון מפורט בניסוי זה ראה: D. Bohm, Quantum Theory, Prentice Hall, New York. 1951, ch.22
[4]  לדיון מפורט יותר בנקודה זו ראה, לדוגמה: D. Bohm and B. Hiley Foundation of physics, vol. 5 1975, p. 93
[5]  לדיון בתכונה זו של מכניזם לא-דטרמיניסטי ראה:  D. Bohm, Causality and Chance in Modern Physics, chap. 2
[6]  ראו D. Bohm and B. Hiley  Foundation of Physics, vol. 5, 1975, p. 93,  , ו-    D. Bohm, Quantum Theory, Prentice Hall, New York, 1951   לטיפול מפורט יותר בתכונה זו של תאוריית הקוונטים
[7]  באופן מתמטי גוזרים את כל התכונות של המערכת מ 'פונקציית גל' תלת-ממדית (בה N הוא מספר החלקיקים) שלא ניתנת להצגה במרחב תלת ממדי בלבד. באופן פיסיקלי מוצאים למעשה יחסים לא מיקומיים, לא סיבתיים בין אלמנטים מרוחקים שתוארו לעיל, שמתאימים היטב למה שנרמז במשוואות המתמטיות.
[8]  במיוחד אלה בהם 'פונקציית הגל' של המערכת המשולבת ניתנת לפרוק לגורמים בקירוב בשתי פונקציות גל תלת-ממדיות נפרדות (כפי שמוצג אצל Bohm and Hilly, op, cit  ).
[9]  זו רק just]] דוגמה לשלוב התכונות דמוי-גל דמוי-חלקיק של חומר, שתואר בסעיף 2
[10]  סוג זה של חישוב מוצע אצל D. Bohm, Causality and Chance in Modern physics,  Routledge & Kegan Paul, 1957, p. 163.
[11]  בסעיף 8 נראה שזמן, כמו גם מרחב, עשויים להיכרך בדרך זו.
[12]  השווה לרעיון של תת-מערכת, מערכת, וסופר-מערכת, המוצע אצל Bohm and Hilly, שם [[op. cit.,.
[13]  רעיון זה הוצע כבר בקווים כללים בפרק 3
[14]  ראה Karl Pribram, Languages of the Brain, G. Globus et al. (eds), 1971; Consciousness and the Brain, Plenum, New York, 1976. 
[15]  לדוגמה, כפי שהראנו בסעיף 3 , תצוגה [[array מסודרת ליניארית של טיפות דיו עשויה להיכרך יחד בדרך כזו שסדר זה עדיין נשמר בכל מערך מכלול הרכבי חלקיקי הדיו.    
[16]  כפי שמוצג בנספח לפרק 6, על הסדר המוכל האלגוריתם הבסיסי הוא אלגברה ולא חשבון [קלקולוס] [[calculus
[17] לדיון מפורט יותר ראה D. Bohm, The Special Theory of Relativity, Benjamin, New York, 1965, Appendix
[18]  ראה שם
[19]  אשליה זו היא באופן יסודי זו שנדונה בפרקים 1 ו-2 , לפיה כל הקיום נראה כמכונן באופן בסיסי מחלקים סטטיים
 
[20]  במידה מסוימת רעיון זה של רקע 'לא מודע', דומה לזה של פרויד. עם זאת, בנקודת המבט של פרויד להכרה, יש סוג של תוכן מוגדר למדי ומוגבל, שאין להשוותו לקרקע העצומה המוצעת כאן. אולי 'הרגשת האוקיאנוס' של פרויד תהה קרובה יותר במשהו לזו האחרונה מאשר מושג הלא מודע.
[21]  זה מתייחס לדרישה התיאורטית הקוונטית שאלקטרון עשוי לעבור ממצב אחד במרחב לאחר בלי לעבור דרך מצבי ביניים.
לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט

"We are all linked by a fabric of unseen connections.
This fabric is constantly changing and evolving.
This field is directly structured and influenced by our behavior and by our understanding".
- David Bohm –

לייבסיטי - בניית אתרים